עומד במקום

הגעתי בדרך-לא-דרך לעיירה הקטנה בסאסקס, באמצעות זכרון שרירים יותר מאשר מתוך מודעות למעשיי. במובנים רבים חזרתי להיות מי שהייתי כשהגעתי לראשונה ללונדון לפני למעלה משלושים שנה, עטוף בשנית בקליפה מתועבת - אלא שהפעם לא לחמתי, כף רגלי לא דרכה על אדמה זרה. המלחמה מצאה אותי דרך גופם הרצוץ של נערים במדים. 

שרלוק הולמס מצא אותי באותה מידה שאני מצאתי אותו, עומד בשדה מאחורי ביתו ומביט בכיוון שממנו הגעתי. הוא היה האדם הראשון שזיהה היכן הייתי בארבע השנים האחרונות ולא בירך אותי על הניצחון או הודה לי על תרומתי לכתר ולמדינה; במקום זה הוא חיבק אותי, הניח לי להתייפח על כתפו. 

שמש נובמבר נדירה זרחה מעלינו; המלחמה נגמרה. 

*

באותו לילה נרדמנו זה בזרועותיו של זה, אחרי כוס תה חמה או שתיים. הרשיתי לעצמי לשקוע בביטחון ובנועם שבהם הולמס עטף אותי, מזכיר לעצמי שזו המציאות וכך היא תמשיך להיראות מעתה - לא עוד דם, לא עוד פעימות לב נודמות תחת ידיי. 

שנתי הייתה רציפה, ושלווה ברובה. כשפקחתי עיניים הכתה בי ההבנה שישנתי זמן רב, רב מדי, עליי לחזור לחובותיי - התיישבתי בחדות, ערני מתמיד, אך הסביבה שלי לא הייתה נכונה. זה לא היה בית החולים. איך הגעתי לכאן? לא יכולתי לעזוב, לא כשגופם של מטופלים רבים אינו יציב, ומטופלים חדשים מגיעים מדי יום. עליי לחזור, אני מוכרח לחזור.

"ווטסון?" קול שקט שאל לצדי. יד נחה על גבי, יד נוספת אחזה בידי. מגע מוכר, חלק ממני זיהה בטשטוש. "היכן אתה כעת, ווטסון?" 

מצמצתי בחוזקה, נאחז בקול, לוחץ בחזרה את היד. "אה," נאנחתי, האוויר בריאותיי נפלט בנשיפה חדה. כמה טיפשי מצדי, הרי רק אתמול שוחררתי מתפקידי.

לא, זה לא מדויק - אתמול נאמר לי שאין בי צורך יותר; התפקיד שלי, לעומת זאת, לא יסתיים לעולם. 

"ווטסון."

"כן," השבתי חלושות. אני, כלי חסר תועלת, הייתי בבית.

*

בתום השבוע הראשון לשובי אל חיי האזרחיים הייתי מוכרח להודות כי איני… בקו הבריאות. רגעי הבלבול בין כאן לשם היכו בי כל בוקר, ופעם או פעמיים גם במהלך היום. שלשום, כשזיכרון תקף אותי וקמתי להכין תה כתרופת-נגד, ידי רעדה עד כדי כך שלא יכולתי לאחוז בספל. 

חשקתי שיניים והמשכתי. כמו שלמדתי מחדש כיצד ללכת למרות הפציעה ברגלי, כך הייתי מוכרח ללמוד מחדש איך לחיות בתקופת שלום. עשיתי את זה בעבר, אמרתי לעצמי, אני מסוגל לעשות זאת שוב.

ובכל זאת, כל לילה הייתי מאבד את עצמי, וכל בוקר מגעו של הולמס משך אותי לחוף מבטחים. 

"התלבש," הוא פקד עליי לפתע באחד מאותם בקרים, לאחר שהסערה בתוכי שככה, ובעצמו זינק מהמיטה כמו חתול חדור-מטרה. "אנחנו יוצאים." 

"לאן?" נשענתי על ידי הטובה כדי להביט עליו. 

"ווטסון! היכן חוש ההרפתקנות שלך?" עיניו הבזיקו, ושריריי נרפו מעט בהקלה. הוא לא השתנה, אנחנו לא השתנינו, למרות הכול. 

התלבשתי במהירות, נמרץ ומלא ציפייה לקראת הטיול המסתורי שלנו, שמח לצאת מהבית עם תכלית. ביתו של הולמס היה מרוחק מעט מהעיירה הקרובה, כך שמיד עם צאתנו היינו בחיק הטבע, כרים של דשא נפרשים על פני הגבעות סביבנו, הדרך תחת רגלינו בוצית לאחר הגשם של יום אתמול. עד מהרה ובלי לשים לב שילבנו ידיים, ותהיתי אם בכל זאת זה יהיה יום טוב. 

בטני התכווצה, מלאת ספק, אך בחרתי להתעלם ממנה; צעד אחר צעד, היום אהיה כאחד האדם. "פנינו דרומה," ציינתי, חש צורך פתאומי למלא את האוויר בקול אנושי. 

הולמס המהם לאות אישור. "בחורף האחרון אמרת שזה המקום האהוב עליך," הוא לחץ את כף ידי בידו, מספק לי עוגן. 

אלוהים, החורף ההוא - החורף האחרון שבילינו יחד - חל לפני חמש שנים. "עבר זמן רב מאז, יקירי," חייכתי בשמץ עגמומיות, חרף כוונתי להסתירה. 

בקצה השביל נפרש מראה מוכר, צוקים לבנים אדירי-ממדים נמתחו לצדדים, והרחק למטה היכו הגלים באכזריות ברצועת החוף. מזג האוויר, אופייני לעונה, כיסה את התעלה האנגלית כבמסך עשן. שוב התכווצתי באי-נוחות, מחשבה פולשת למוחי - צרפת, על אף הערפל שמסתיר אותה, לא רחוקה. אם קולות מלחמה לא עולים ממנה כרגע, בוודאי יתחדשו בקרוב הירי וההפגזות וצרחותיהם של אלפי נערים שחלקם יגיעו אליי בלי כל תקווה להצילם, אבל אני מוכרח לנסות, מוכרח - 

נרתעתי כשיד נחה על כתפי, זועק מופתע ומבוהל. "הולמס," התנשמתי. "אני מצטער, אינני מבין -"

"ג'ון," הוא מלמל והשתתק לרגע, מניח לי להסדיר את נשימותיי. 

כשמצאתי את קולי בשנית לחשתי, "אני לא מרגיש שהמלחמה הסתיימה."

"לא," הולמס היסס, כאילו חיפש משהו בפניי, והמשיך: "שמעת בוודאי על הלם פגזים?" 

"מחלת השׁוּחוֹת," השבתי בלי לחשוב. אולי חלה אי-הבנה. "בית החולים שלי היה בלונדון -" 

"אני יודע. אני תוהה אם לא קראו למחלה בשם ספציפי מדי." 

עצמתי עיניים, מהרהר במשמעות הדבר - אם אינני הוזה, אם זו מחלה אמיתית שניתנת לריפוי, או נכות שאוכל ללמוד לחיות איתה… "אני חושב…" עייפות כבדה נחתה עליי. "אני רוצה לחזור הביתה." 

"כמובן." ידו של הולמס החליקה, בטבעיות שלעולם לא תפסיק להדהים אותי, לתוך ידי. "אולי יצא לך לקרוא את המאמר שפרסמתי על סגולותיו הרפואיות של תה עם דבש-"

הוא לא עזב אותי לאורך כל הדרך.