הפעם אחרת

אלמלא הרוח הקרה, הצורבת את עיניה ומייבשת את גרונה, אסאמי הייתה רצה בהתרגשות אל הנמל. במצב הנוכחי היא נאלצת לחזור לבטן הספינה, לכרוך צעיף נוסף סביב פניה, ורק אז היא יכולה לצאת. היא לא יודעת למה ציפתה ששלוש שכבות יספיקו כדי לשמור על חום גופה בשבט הקוטב הדרומי; אולי כי קורה היא האדם הכי חם שאסאמי מכירה - ואחרי חודשיים בלי לשמוע ממנה אסאמי נזקקת לחום הזה יותר מתמיד. 

"מחפשת מזחלת, גברתי?" ילד, בקושי נער, מנופף לעברה עוד לפני שהיא מגיעה לקצה הנמל. "מזחלות קאהן, כאן לרשותך!" 

אסאמי מביטה בו בספק. "אני בדרך לאזור מדרום לעיר לבקר חברה, זה נשמע לך מרחק סביר?"

"את מסתכלת על צוות זאבי-האייל הכי טוב בשבט," קאהן מכריז בחיוך. "אין דבר כזה רחוק מדי בשבילנו! נכון, טוגו?" זאב-האייל הרתום בחזית מרים את ראשו ונובח בהסכמה. 

"טוב, אם טוגו מתעקש," אסאמי צוחקת ומלטפת את הפרווה שבין קרניו לפני שהיא מתיישבת במזחלת, קאהן נעמד מאחוריה ומושך ברתמות ושבעת זאבי-האייל יוצאים לדרך במקהלה של נביחות. 

עיר הבירה של שבט המים הדרומי בנויה כולה משלג דחוס - קורה סיפרה לחבורה פעם איך צורת הבנייה הזאת כולאת את חום הגוף של דיירי הבית בפנים ומונעת מהאוויר הקר לחדור מבחוץ, אבל לראות את זה במציאות זה משהו אחר לגמרי. אסאמי תוהה אם כל הבנאים כאן הם כשפי מים, או אם אפשר לבנות בית שלם באמצעות טכניקות כמו אלה שבעזרתן אסאמי וחברותיה בנו מבצרי שלג בילדותן. 

היא מזדקפת שוב כמעט שעתיים אחרי שהמזחלת יצאה מגבולות העיר, כשחומות הקרח המלאכותיות והשער האדיר של מתחם הלוטוס הלבן מופיעים באופק. "שם!" היא מצביעה. 

קאהן שורק. "חברה שלך מהלוטוס הלבן? היא מכירה את האווטאר? זה נכון שהאווטאר כמעט מתה?" 

אסאמי מתכווצת, לא יודעת איך לענות על זה - לא רוצה לחשוב על הרגעים הנוראיים כשקורה התמוטטה אחרי הקרב עם זאהיר, איך היא התפתלה בכאב ועיניה הבהבו ואז הפסיקה לזוז… 

הרוח מתגברת באותו הרגע, קוברת כל קול אחר וחוסכת מאסאמי את הצורך לענות. 

*

במסעה לקוטב הדרומי אסאמי דמיינה לא פעם איך ייראה האיחוד שלהן: קורה תבחין בה מרחוק, הבעת ההפתעה המוחלטת על פניה תהפוך לשמחה כשאסאמי תתחיל לרוץ אליה, קורה תרוץ גם היא והן ייפגשו באמצע וייפלו לתוך השלג בסבך גפיים ויפרצו בצחוק והכל יהיה טוב. 

קורה שהיא רואה במציאות כבויה. עדיין מרותקת לכיסא גלגלים, הכתפיים שלה שמוטות, בוהה בקרקע באופן שמדגיש את השקיות מתחת לעיניים שלה, היא נראית שברירית להחריד. אסאמי נתקפת דחף לכרוך שמיכה סביב גופה ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר. 

קורה לא מרימה מבט כשאסאמי חוצה את חצר המתחם, אבל כן משתנקת בבהלה כשאסאמי נכנסת לשדה הראייה שלה, במרחק כמה פסיעות ממנה, כל גופה נדרך לקראת קרב. "א- אסאמי?" קורה קוראת בהפתעה, ומחפה על כך בצחוק נבוך. "אני לא מאמינ- מה את עושה פה?"

"מותר לי להתגעגע, לא?" אסאמי קורנת בתגובה. 

"רציתי לראות מה שלומך," היא ממשיכה מאוחר יותר באותו יום, כשהן יושבות בחדרה של קורה ובטוחות שהן לבד. "קראתי את כל המכתבים ששלחת, אבל זה לא אותו דבר כמו ממש להסתכל עלייך ולדבר."

"עד כדי כך שבאת לקוטב הדרומי?" קורה נשמעת כאילו היא קוראת תיגר יותר מאשר שואלת. "אל תביני אותי לא נכון, אני שמחה לראות אותך, אבל זה לא יפגע בעבודה שלך?" 

"העבודה שלי לא חשובה כמוך," אסאמי מבטיחה. פניה של קורה נופלים, ואסאמי ממהרת להבהיר: "העבודה שלי בסדר גמור! שום דבר לא יקרה אם אני אנהל את 'תעשיות העתיד' בהתכתבות לזמן-מה. אבל את האווטאר - וחשוב מזה, את חברה שלי, ואני רוצה לדעת מה מצבך ולעזור כמיטב יכולתי." 

"זה לא כזה נורא," קורה מושכת בכתפיה, "קטרה אומרת שזה בעיקר בראש שלי, אז אז אני רק צריכה לקום רעננה בבוקר וזה פחות או יותר חצי הדרך להחלמה!" 

אסאמי לא מפספסת את הנימה התוקפנית מתחת לעליצות המזויפת; משהו אומר לה שהדברים לא היו מכוונים לגמרי אליה. היא לוקחת את ידה של קורה בין שתי ידיה ולוחצת בעידוד. "אף אחד לא ישפוט אם תקומי רעננה מחרתיים."

"יכול להיות," קורה נאנחת בספק ומשפילה מבט, אבל היא לוחצת את ידה של אסאמי בחזרה. זאת התחלה.

*

אסאמי מתעוררת לקול צרחה. 

אדרנלין מציף את גופה, שוטף מעליה כל זכר לעייפות, והיא רצה לעבר מקור הקול, מודעת במעורפל לכך שזאת קורה וכבר תקפו אותן בשנתן בעבר כמה פעמים והם עדיין לא יודעים כמה סוכנים היו ללוטוס האדום מלבד השמונה שהם הביסו במקדש האוויר. כשהיא פורצת בתנופה לחדרה של קורה היא דרוכה לקרב.

במקום איום ברור היא רואה את קורה מתיישבת בחדות וצרחה שנייה הופכת לנשיפת אש. 

"קורה!" אסאמי קוראת בבהלה, שולחת יד קדימה כאילו על מנת להניח על כתפה של חברתה… מהססת ממרחק בטוח, לא יודעת איך להגן על קורה מפני סיוטים. "זה לא אמיתי," היא ממשיכה ברעד. "את בטוחה כאן. אף אחד לא יפגע בך."

קורה לא נרגעת, אבל היא כן מתעוררת - מספיק כדי להבין מה היא עושה, ולעצור את נשיפת-האש בהתקף שיעול, שהופך מאוד מהר לקול יפחה. היא מתכווצת, מצמידה את ברכיה לחזה וטומנת את ראשה ביניהן. 

רק אז אסאמי מצליחה לזוז. היא מתיישבת לצד קורה, כורכת את זרועותיה סביבה ומושכת רוצה בעדינות קרוב יותר. קורה נופלת הצדה יותר מאשר נשענת. ואסאמי מלטפת את גבה בתנועות מעגליות. "על מה חלמת?" היא שואלת בזהירות. 

קורה נוהמת לתוך שקע כתפה, "כלום." אסאמי מכירה אותה טוב מספיק כדי לדעת שהתשובה תגיע מעצמה בקרוב, ובינתיים ממשיכה לייצר מגע. "הייתי במערה מחוץ למקדש האוויר," היא ממלמלת בסופו של דבר, "הלוטוס האדום לא היו שם, אבל ידעתי שהם בדרך ולא יכולתי לזוז, ואף אחד לא בא כשקראתי ואז-" היא נעצרת, בולעת אוויר יותר מאשר שואפת, וצמרמורת עוברת בגופה. "הרגשתי את הרעל," הקול שלה נעשה קטן וחלוש, "כאילו הוא עדיין בתוך הגוף שלי. הוא עמד לשרוף אותי מבפנים, ורציתי… להקיא אותו או…" היא נעה מהר, ולפני שאסאמי מספיקה למצמץ קורה היא זו שנכרכת סביבה, מצמידה את עצמה אליה בחיבוק מוחץ. "אני לא רוצה למות," היא פולטת בין הדמעות כנגד עורה של אסאמי. 

"אני מצטערת," אסאמי לוחשת בחזרה, מלטפת את שיערה של קורה ביד אחת ובשנייה מציירת מעגלים מרגיעים על גבה. בשם הרוחות, אילו רק הייתה דרך להגן על האדם היקר לה מכל בכל מקום, בכל עת, אסאמי הייתה מוכנה לשלם כל מחיר. "אני מצטערת שזה קרה, ושלא יכולתי לעשות יותר למענך, אבל אני כאן עכשיו. ואני אהיה לצדך כל זמן שתרצי אותי." 

אני אוהבת אותך, היא רוצה להוסיף, אבל זה לא הזמן הנכון. יהיו עוד הזדמנויות, כשקורה תרגיש טוב יותר אסאמי תתכנן את היום המושלם ותספר לקורה מה היא מרגישה כלפיה והן יתנשקו תחת זוהר הקוטב. בינתיים היא תעשה כמיטב יכולתה כדי להביא את היום הזה, צעד אחר צעד. 

קורה מושכת באפה, מהדקת את אחיזתה באסאמי. "תישארי לישון איתי?" היא מבקשת. 

אסאמי לוחצת חזרה בחיבוק משלה. "אני לא הולכת לשום מקום."