עיכוב כובע

עוד יצירה מבית איתמר ורוזנ. כן, כתבנו את זה שורה שורה (בערך, זה עבר אחר כך הגהה וכאלה) ולכן זה נראה כאילו אני חווה שבץ תוך כדי כתיבה. קריאה מהנה!!!!!

אנגוס בוכנאן לא ציפה לקבלת פנים מרשימה. הוא שמע רבות על המקום המשונה הזה בשם הוגוורטס, והוא ידע שיום יבוא והוא יגור שם בעצמו, אבל הוא לא בנה על זה יותר מדי. ואכן, הנה הוא כאן. היום הגדול הגיע. אנגוס הצטופף בין להקות הילדים שכבר מצאו להם מקום משלהם, והתיישב ליד שני ילדים אחרים שפגש כבר ברכבת. הוא היה די מותש מהנסיעה ולא ממש הוטרד מלשבת ולחכות קצת. כמה חבל שהוא היה הראשון שנקרא להתמיין. אחרי נאומה המייגע של מנהלת בית הספר החלה מלאכת מיון התלמידים. אנגוס שמע על השיטה הזו כבר מאז שהוא היה בן חמש. סגן המנהלת מניח לך כובע על הראש, והכובע פולש לך למחשבות ומחליט לך באיזה בית בבית הספר אתה עומד להיות לאורך שבע השנים הקרובות. אנגוס בוכנאן כבר ידע את התשובה כמובן. כל המשפחה שלו היו סלית'רינים טהורים, וככה גם אין ספק שהוא יהיה. אנגוס התחיל לצעוד לעבר השרפרף, נחוש לסיים כבר עם כל העניין המטריד הזה. הוא הניח בגאווה את המצנפת על ראשו והמתין בציפייה. לכמה רגעים הוא לא שמע כלום, ואז בתום כמה הרגעים הוא המשיך לא לשמוע כלום.

"מה זה הרמאות הזאת?" הוא רטן בקול, קולט באיחור שכל בית הספר שומע אותו. שבית הספר יקפוץ לו, הוא לא יסבול בשקט.

"לא מוכן לסבול בשקט…" הוא שמע בתוך הראש שלו קול. זה היה נשמע כאילו מישהו לוחש לו מתוך הגולגולת. אולי הוא מיהר להתלונן, זה דווקא ממש מגניב.

"שומע אותי?" ניסה. לפתע הוא נדרך: "רגע, מה אתה עושה בתוך הראש שלי? זה סוג של קסם אפל? זה קשור לגרינדלוולד במקרה? סתם צוחק, רציתי לבדוק אם תיבהלי."

"אני ליטרלי יכולה לקרוא לך את המחשבות."

"אה, כן?" איתגר אותה אנגוס. הוא חשב על כל מה שקרה באותו היום ברכבת, ועל כל החברים הנחמדים שהוא פגש שם. הייתה שם ילדה שנתנה לו סוכריית ברטי בוטס בטעם רעל. כמובן שזו הייתה רק סוכריית ברטי בוטס ולא רעל אמיתי, אבל אנגוס כבר התחיל לאהוב את הילדה הזאת מאוד. לא רק נחמדה, גם ערמומית? זהו, היא נכנסת אצלו ברשימת המועמדים למוות הראשונים. הוא לא יהיה מוכן לסבול ילדים נחמדים, גם אם הם מנסים להרעיל אותו. חשוב לציין אבל שאנגוס אהב שמאתגרים אותו באנשים מהסוג הזה, והוא תמיד ידע לטפל במצבים האלה כראוי.

"וואו – מה זה כל המחשבות האלו?!" מצנפת המיון התפעלה. "אתה יודע, יש מצב שאתה דו קוטבי, כי לא הבחנתי בשתי מחשבות שנשמעות דומות זו לזו."

אנגוס לא ידע בדיוק מה פשר הביטוי שמצנפת המיון השתמשה בו אבל הוא תמיד שמח ללמוד דברים חדשים.

"ספרי לי מה זה אומר!" צעק אנגוס בהתלהבות יתרה. הוא הניח שזה קשור איכשהו לדובי קוטב, ולא ממש הבין מה הקשר דובי קוטב.

"שמעי, לא מקובל להניח הנחות כאלה על אנשים, אבל בפעם הזאת אני אחליק לך את זה. כל הכבוד על הניסיון, אבל הפעם הגזמת. את מתכוונת לגמור כבר עם המיון הזה או שנישאר כאן לנצח בסיטואציה הזאת? לא שאכפת לי לדבר איתך, אבל אני ממש רוצה לפגוש את כל הילדים הנחמדים ולהתחיל כבר להראות להם את נחת זרועי."

מצנפת המיון נרתעה מעט, מסתבר שזה אפשרי.

"האמת שהסיבה האמיתית שאני נותנת לזה להימרח היא שבכנות אין לי מושג לאן לשבץ אותך."

"ברצינות? פשוט תשאלי! אפשר לחשוב שזה באמת כזה משנה. מה בסך הכל ביקשתי? הרבה מאוד, ואני חב לך על הזמן שאני מבזבז לך. אם את צריכה עוד זמן לחשוב על זה, אז אין מצב שאני נשאר איתך כאן. עוד רגע אני הולך מפה עם או בלי להתמיין."

"בסדר, בסדר!" זעקה המצנפת. "רק תחליט כבר מה דעתך עליי, כי רגע אחד אתה שונא אותי, ורגע אחר אתה עוד יותר שונא אותי!"

"אני זה שלא סגור על עצמו? שמעי, אני לא מעוניין עכשיו במריבה. פניי לשלום. אני רק רוצה שכולם יהיו מאושרים, גם אם זה יהיה קצת על חשבון עצמי. כשאני אומר מאושרים כמובן שמדובר במטאפורה שמשמעותה היא גוססים ונאבקים על חייהם מרוב שמחה!"

אם מצנפת המיון הייתה יכולה, היא הייתה מגרדת בראשה בבלבול.

"אני לא מתכוונת להמשיך את הסאגה הזאת," היא הצהירה. "או שתבחר לעצמך בית עכשיו, או שאני אבחר את הבית. מה שתרצה, כמובן. הכול תלוי בך."

אנגוס חשב לכמה רגעים ואז אמר: "נראה לי די מיותר הקטע הזה למען האמת. מבחינתי אפשר פשוט לסגור את הבסטה ולחזור הביתה. הביתה, כלומר, סלית'רין! אני אוהב כל כך להיות ביחד עם כל החברים שלי. זאת הבחירה שלי, אבל שתדעי שזה רק בגלל כמה שהאפשרויות האחרות איומות. ברצינות? זה מה שיש לכם? לא שיש לי בעיה עם הבתים, אני פשוט חושב שלי אישית הם לא התאימו במיוחד. אני בכלל הייתי בוחר לעצמי בית אחר מהארבעה הגרועים האלה שלכם. או חוזר הביתה, הכי טוב. שוב, הביתה זה סלית'רין. וזאת הבחירה שלי."

מצנפת המיון נאנחה בעייפות.

"חוששני שלא תוכל לחזור הביתה. אין ברירה אלא למיין אותך לאחד מהבתים הקיימים. רוצה אולי לנסות לעשות אולי אן דן דינו? באמת שכבר לא אכפת לי בשלב הזה. העיקר שנעבור כבר לתלמיד הבא. אנחנו כבר איזה עשרים דקות במונולוג הזה. זה המיון הכי ארוך שלי מזה מאה שנה."

לאנגוס הבזיק לפתע רעיון.

"היי, אפשר לקרוא לזה אולי עיכוב כובע?"

"מה."

"נו, עיכוב כובע! אני כמובן הייתי תומך בלתת לזה שם הרבה יותר גס אבל כנראה שזה לא הולם את בית הספר מרוב שזה שנון."

מצנפת המיון הירהרה בדבר.

"באמת? עיכוב כובע? זה מה שיש לך להציע? וואלה קיבלתי. עיכוב כובע!" היא צעקה, במקום להגיד שם של אחד מהבתים.

כולם הסתכלו לכיוונו של אנגוס באי אמון.

"חצי שעה אתם מפטפטים שם וזה מה שיצא?!" נחרדה מנהלת בית הספר. "ועוד נשארו לנו מאתיים ומשהו תלמידים למיין. משהו דפוק בתלמיד הזה," היא מילמלה חצי לעצמה.

אנגוס לא היה צריך אישור של אנשים אחרים כדי להרגיש שלם עם עצמו – בכל מקרה שום דבר לא מילא את הריקנות שהתחוללה בתוכו והחמירה עם כל יום שעבר. הדוקטור הרגיע אותו שזה רק כאב בטן, וזה יעבור תוך יומיים. אנגוס נהג לסמוך עליו, ולכן הוא האמין לו בהתחלה. אבל אחרי ארבע שנים עם הריקנות הזו, קול קטן בראש שלו התחיל ללחוש לו דברי הסתה נגד הדוקטור. הדוקטור הרגיע אותו שזה רק כאב ראש וזה יעבור.

"משהו פה לא בסדר," אנגוס התחיל לשמוע את הקולות מכיוון האולם.

"חמישים שנה אני כאן ומעולם לא חזיתי בדבר כזה," נהם מורה מרקיב אחד מכיסאו בשולחן הסגל. "תנו לי לבדוק את זה!" הוא דרש.

"תגמרי עם זה כבר!" אמר אנגוס בבהילות למצנפת, אך זו השתתקה פתאום מפאת פחד קהל.

"הכול בסדר," עודד אותה אנגוס. "תדמייני שהתלמידים הם תפוזים ואז פשוט תגידי את הבית הראשון שאת חושבת עליו. זה ידוע שמול תפוזים ממש קל לצעוק שמות אקראיים."

מצנפת המיון לקחה נשימה איטית.

"אוקיי… אני מוכנה. מיץ תפוזים!!!" היא שאגה.

זה היה השלב שבו פרופסור קאת'ברט הגיע אל השרפרף. הוא הושיט את היד כדי לקחת כוס של מיץ תפוזים, והתאכזב לגלות שהמצנפת לא הציעה לו, אלא למעשה מיינה את התלמיד. היות ולא היה בית בשם הזה הוא הרגיש מחויב לקחת את הדברים לבדיקה, ועל כן הוא לקח את הדברים לבדיקה. מיץ התפוזים התברר כרדיואקטיבי, אבל חוץ מזה לא התגלה שום דבר.

"אז למה עצרתם את השיחה שלנו?" התרעם אנגוס. "היינו בדיוק בשיא! מצנפת המיון אולי עמדה לגלות שאני צאצא אבוד של בית קיצ'פאנק או משהו כזה. לכן לקח לה כל כך הרבה זמן. היינו ממש בפני פריצת דרך ואתה הרסת הכל!" אנגוס היה על סף דמעות.

"קחו אותו לאזקבאן!" צרח מישהו מהקהל, אבל הוא מיד נרגע. הוא היה צריך להוציא את זה, כי הדוקטור אמר לו שחשוב תמיד לפרוק את כל מה שיש לו בבטן. לקח זמן עד שהוא הבין את הכוונה והפסיק להקיא על בסיס יומיומי. אבל מספיק עם התלמיד האקראי הזה, אנגוס הוא הכוכב! היום, וכך גם לאורך שבע השנים הקרובות.

"בואו ננסה להמשיך את המיון," אמרה המנהלת.

"אני לא חושבת שיהיה בזה טעם!" קראה לפתע המצנפת בקול. "נראה לי שהבנתי כבר את הניצול שאני עוברת כאן, ועד שדברים לא ישתנו, אני לא מוכנה לשתף פעולה עם זה. עיכוב כובע עד להודעה חדשה."

מנהלת בית הספר נאנחה בקוצר רוח.

"בסדר!" היא צעקה, לא מצליחה להסתיר את הכעס."בוכנאן! בוא לפה מיד! מה קרה פה?"

אנגוס הסיר את הכובע מראשו וצעד בשמחה אל המנהלת.

"תראה לי רגע את שרביטך, אדון צעיר." אנגוס הכניס את היד לכיס כדי להוציא משם את השרביט, אבל אז הוא נזכר שאין לו סיבה לעשות זאת.

"מצטער, גברתי. אני לא יכול לעשות זאת, מכיוון שאני סקיב," הוא הסביר. "האמת שאין לי מושג בכלל למה באתי אבל תכלס זו הייתה אחלה הטרלה. מה תגידי על זה, גברתי הפרופסור?"

אנגוס החל לצעוד אחורה באיטיות לעבר היציאה.

"אתה לא הולך לשום מקום!" היא צרחה.

"בסדר, סבתא. שומעים אותך. למה לצרוח?"

המנהלת לא הייתה היחידה בעלת גיל מופלג שכזה, ובכל זאת היא בחרה להיעלב.

"אזקבאן! עכשיו! חבוב!" נהמה המנהלת.

וכך, מר בוכנאן נשלח לאזקבאן בגין התחזות לקוסם ושיבוש הליך המיון, מצנפת המיון אושפזה במחלקה לכובעים מרופטים חסרי תקנה, וכל הנוכחים באותו יום גורלי קיבלו כוס של מיץ תפוזים כפיצוי. הסוף!

הפאנפיק דורג PG מטעמי תפוז. לא משהו אישי נגדו, אני פשוט לא מת על הטעם