ויתור זכויות לריק ריירדן.
תראו, אני יודע שזה לא נקודה טובה להתחיל ממנה סיפור, אבל הכול התחיל כשישבתי בשירותים, ולפתע אבא שלי, אל הים, פרץ החוצה מהאסלה.
אתם בטח תוהים עכשיו למה הוא החליט לפרוץ החוצה מהאסלה ולא סתם להופיע מולי, או לפחות לחכות שאני אקום ואוריד את המים, אז התשובה היא שזה אבא שלי, והוא עושה דברים איך שמתחשק לו ומתי שמתחשק לו.
"אבא!" צעקתי בבהלה ומיהרתי להרים את המכנסיים. "מה אתה עושה כאן?"
"למה צריכה להיות סיבה? החלטתי שהיום, לשם שינוי, אני אבוא רק כדי להגיד שלום. לשם הנימוס, אתה יודע."
אני לא יודע מי לימד את אבא שלי מה זה נימוס, אבל להתפרץ מהאסלה של הבן שלך כשהוא יושב עליה ו... ובכן... עושה מה שעושה, זה לכל הדעות לא דבר מנומס. אבל, כמובן, לא אמרתי את זה.
"אוקיי, אז מה שלומך, אבא?" אמרתי.
"אתה יודע, חי את החיים."
"נחמד."
השתררה שתיקה קצרה.
"ואתה, פרסי, מה שלומך?" של אבא שלי לבסוף.
"כרגיל, אני מניח."
"מה שלום החברים שלך?"
"גרובר ואנבת'? הם בסדר."
"ומה עם טייסון?"
"גם."
"נחמד. תמסור להם דרישת שלום ממני."
"תודה, אני אמסור."
"טוב, היה כיף לדבר איתך, להתראות!" אמר אבא שלי, ובין רגע ירד באסלה.
זה היה מוזר, חשבתי, וחזרתי לסיים את מה שהתחלתי.
|