כל הדרכים מובילות לרומא

''אני בוחר ללכת לרכבת קינגס קרוס,'' אמר הארי. ''פרופסור דמבלדור - אני עייף. אין לי כוח להמשיך להילחם. ובכל מקרה, אני לא שם, אז זה לא יפריע לי, נכון?'' אמר הארי. ''והם יכולים להילחם בעצמם. כל מה שהם צריכים זה להרוג את נגיני - ואז אבדה קדברה אל וולדמורט וקאפוט.''

דמבלדור לא ענה, אלא הסתכל על הארי במבט משונה. להארי לקח רגע להבין מה משתקף מעיניו של דמבלדור. זה היה רגש חדש שלא היה אופייני לו - אכזבה. ואז הארי מצמץ, וכשפקח את עיניו, דמבלדור כבר לא היה שם. 

''זה יהיה קאפוט,'' ניסה הארי לשכנע את עצמו. ''אל תדאג.'' הוא התחיל ללכת לכיוון הספסל שמתחתיו שכב החלק ממנו שהיה ההורקרוקס של וולדמורט. צעקותיו קורעות הלב לא עזרו לו - הארי זכר את מילותיו של דמבלדור. הוא עבר את ההורקרוקס והמשיך לצעוד אל הלובן.

כעבור כשעתיים של צעידה על צעידה הארי לא יכל עוד. הוא התיישב על ספסל קרוב ועיסה את רגליו. ''זו ההחלטה הנכונה,'' הוא אמר לעצמו, מנסה למחוק את הספקות שצצו במהלך הליכתו. ''הם יכולים להסתדר בלעדיי.''

באמת? שאל קול בראשו. מה עם ג'יני? הרמיוני רון? הם יסתדרו בלאבד אותך ככה? ומהכול דווקא לוולדמורט?

''כן,'' אמר הארי בקול. ''הם - הם חזקים.'' הא שפשף את עיניו לפני שיתחילו לדמוע והמשיך ללכת.

שעה של הליכה עברה, והארי לא ראה כלום בשום מקום. ''נו, די!'' הוא בעט בכעס בספסל קרוב. במשך כל השעה האחרונה הוא התחיל לפקפק בעצמו יותר ויותר, עד שהבין כי עשה את ההחלטה הלא נכונה. הארי התיישב על הספסל שבעט בו, בוכה, והתכרבל לתנוחת עובר, מתנדנד אחורה וקדימה, שמאלה וימינה.

פתאום הוא הרגיש יד קטנה מנגבת את דמעותיו. ''וווהא!'' צעק הארי וקם מהספסל. הוא ניסה לשלוף את שרביטו אך גילה שהוא לא שם.

''הירגע, אדונילי, הירגע,'' הוא שמע ציוץ מוכר. 

''ד - דובי?'' הארי הסתכל למטה וראה את הגמדון החביב עליו עם מטפחת ביד אחת. עיני הטניס שלו מעולם לא נראו להארי גדולות יותר. 

''אדונילי!'' קרא דובי באושר וקפץ לזרועותיו של הארי.

''דובי!'' הארי התנשם. ''אתה - מה - אתה לא מת?''

''אני מת, אדונילי, אני מת - '' חייך דובי, אך באותו רגע פניו נפלו והוא זעק. ''האם אתה מת, אדונילי?!'' דובי החל למשש את פניו של הארי, כמו מוודא שכל דבר נשאר במקומו.

''לא, דובי, אני לא מת,'' אמר הארי והדף את דובי מעליו בעודו מניח אותו על הרצפה. הארי התיישב שוב על הספסל ודובי התיישב לידו. 

''אז מה אתה?'' תמה דובי. הארי נאנח וגולל בפניו את סיפורו - כל מה שקרה מרגע המוות של דובי עד לאותו רגע ממש.

דובי חשב לרגע ואמר, ''אז אדונילי יכול לחזור.''

''כן, דובי, ואני רוצה, אני פשוט לא יודע איך.''

דובי השתתק לכמה שניות. לאחר מכן הוא אומר, ''אדונילי יכול להגיד את זה שוב?''

הארי היה מבולבל. ''את מה?'' 

''תגיד, 'אני רוצה לחזור'.''

''או - אוקיי...'' הארי גירד בסנטרו במחשבה, אך מיהר לעקוב אחר הוראותיו של דובי. ''אני רוצה לחזור.''

''אדוני... אתה בסדר? אדוני...'' הארי שמע מלמולים. הוא הרגיש רגליים רצות לעברו, חלקן דורכות עליו. האם וולדמורט גם נפל? דמבלדור אמר משהו על החיבור שלהם... האם גם וולדמורט איבד את הכרתו? נפל לארץ כמו בובת סמרטוטים?

''תעזבו אותי.'' הוא שמע קול מוכר. וולדמורט. ''הילד... תבדקו את הילד. את!'' הוא שמע לחש ואז צעקה קטנה. ''תבדקי אותו. תגידי לי אם הוא חי.'' הארי שמע צעדים רכים מתקרבים אליו ואז הרגיש יד קרה פוגשת את כתפו. היד זחלה והגיעה אל הצד השמאלי של חזהו, היכן שליבו פעם מהר כל כך שהארי התפלא שאף אחד לא שומע אותו. שיער דגדג את אפיו וכמעט גרם לו להתעטש.

''דראקו בחיים? האם הוא בטירה?'' הלחישה באה משום מקום, והארי הרגיש את הציפורניים המלאכותיות של נרקיסה מתחפרות בעורו ויוצרות תלמים. 

''כן,'' לחש בחזרה. השיער עזב את אפו והציפורניים עזבו את עורו. נרקיסה התרוממה וצעקה -