להסתכל להם בעיניים

ויתור זכויות לניל שוסטרמן.

היה זה רק עוד יום בבית ספר, הכיתות למדו את הנושאים השונים והתלמידים צחקו והפריעו למורה בשיעור. היה זה יום רגיל, עד שהחרמש נכנס אל בית הספר. כל מי שראה אותו מיד השתתק, וגם הילדים הפרועים ביותר נהיו לרגועים ומנומסים. רוב הכיתות למדו כרגיל, ולא ידעו שחרמש נכנס אל תוך בית הספר. גלימתו הייתה חומה בהירה, קרובה לגוון צהבהב אך לא כתומה. כמו קש, אבל מעט יותר קהה. הוא היה גבוה ומעורר כבוד ואימה, וראשו היה מוסתר מתחת לברדסו.

מבלי לומר מילה, נכנס החרמש אל תוך הכיתה הצעירה ביותר. רגע לפני שנכנס הכיתה סערה, אך ברגע שהתלמידים הבחינו בחרמש כולם השתתקו.

"כבוד החרמש," אמרה המורה בקול רועד, "מדוע אתה נמצא כאן?"

"אני באתי לליקוט." ענה החרמש בקול שקט, ושלף סכין חדה וארוכה מכיסו.

"של מי?!" אמרה המורה בקול מבוהל. החרמש הביט בכיתה, בילדים הצעירים. הם היו בני לא יותר משבע, אולי אפילו שש. כמה מהם התייפחו בשקט, כולם נראו מפוחדים.

"של כולכם." אמר החרמש. "אני מזכיר שאם מישהו ינסה לברוח, כל משפחתו תלוקט."

הילדים בכו, אך לא יצאו מהכיתה. החרמש תפס את כתפה של המורה, הביט היישר בעיניה ושיסף את צווארה. גופתה המתה נפלה על רצפת הכיתה. הוא התקרב אל שולחנות התלמידים. הוא נעמד אל מול ילדה קטנה, עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים כחולות גדולות. לפני שהספיקה לומר דבר, הוא נעץ את סכינו בלבה. כתם אדום החתים את חולצתה והיא נפחה את נשמתה.

החרמש עבר בין כל הילדים, הביט בעיניהם הבוכות וליקט אותם בו במקום. הוא הביט במבט המבוהל על פניהם, חשב על משפחותיהם, והביט בדם הזולג מגופם. הוא ידע שבעבר הרחוק, סיכוי שמוות בהיקף כזה יקרה באותו יום היה בערך 0.003%. הוא היה היחיד עשה זאת בכל העולם, ועל כן זה היה הכרחי.

הוא קם ויצא מהכיתה, מותיר את גופותיהם של הילדים ושל המורה מוטלות על הרצפה. הוא הלך אל חדר המנהל של בית הספר, פתח את הדלת ואמר בקול קר ושקט, "התלמידים בכיתה הצעירה לוקטו". אחרי כן הוא סגר את הדלת שהשאיר את המנהל ההמום לבדו.