הבגידה הגדולה

כשסיריוס צעד בבית ההרוס והמעלה עשן של ג'יימס ולילי, רק אז ההבנה החלה לחלחל אליו, שזהו- לילי וג'יימס לא חיים עוד. הוא לא ייראה אותם עוד, הוא לא יישב איתם עד אמצע הלילה ויעלה זיכרונות מימי הוגרוטס, לא. לילי וג'יימס מתו.
והכי נורא, חשב סיריוס, שהוא לא הספיק להיפרד מהם, לא כמו שצריך.
הוא נפל על ברכיו ופגע בקורת עץ שרופה. הוא הביט לכל עבר, אולי יצליח לזהות את הגופה שלהם, או משהו מהם.
הוא לא ראה כלום, רק שחור, ענן שחור וגדול.
אבל עכשיו הוא ידע מה זה אומר, למה ג'יימס ולילי מתו, או יותר נכון- באשמת מי.
והוא ידע שהוא הולך לנקום בו, בו-בפיטר פטיגרו הבוגד מנוול השפל הזה .
לרגע הוא ראה משהו מוכר מבין ההריסות. גל התרגשות עלה בו והוא החל לפנות את ההריסות במהירות ובנואשות. לבסוף כשראה את מה במצא, חיוך גדול עלה על שפתיו, אך הכאב הנורא על מותם של חברם, כיבה אותו במהירות.
הוא הרים בידיו את מה שנשאר מהמטאטא הצעצוע שקנה ליום ההולדת של הארי קטן ודמעות ביצבצו בעיניו. הוא מחה אותם במהרה; הוא לא ייבכה, לא פה ולא עכשיו. הוא לא יבכה !
הוא קם על רגליו ופנה ללכת כשראה צללית גדולה ומאיימת מימינו. במהירות כמעט לא מורגשת הוא שלף את שרביטו וכיוון אותו לכיוון הצללית.
"מי זה?" צעק, "הזדהה!"
ואז הוא שמע יפחת בכי.
"שאלתי מי זה! תזדהה או שאני אתקוף!"
עוד יפחת בכי.
"ס-סיוריוס?"
הוא נבהל. הוא יודע את השם שלי ? חשב.
"אמרתי-"
הצללית התקרבה ועכשיו ניתן היה לזהות את הצללית- גדול ועצום, מחזיק בידו מה שנראה כמו ערימת שמיכות, התקרב אליו האגריד, כשכל פניו דמעות וכל שיה פולט יפחת בכי.
"ה-האגריד, מה אתה עושה פה?"
"ד-דמבלדור כבודו, הוא אמר פה לבדוק את ה-הפוטרים, לראות פה אם נשאר משהו ו-ומצאתי א-את זה, את ה-הארי הקטן, הוא חי !" בנקודה הזאת האגריד פלט יפחת בכי גדולה.
סיריוס, מופתע ונדהם העביר את מבטו אל ערימת השמיכות שבידיו של האגריד.
"זה- זה הארי ?" אמר, נדהם.
"כ-כן! מסכן קטן..."
"הוא חי!" צעק סיריוס," הוא חי! בשם מרלין, הוא חי."
הוא התקרב אל ידיו של האגריד והסיט את השמיכה ממה שנראה לו כפניו של הארי, ואכן, מה שנגלה לו היה פניו של הארי, כשהוא מחייך אל סיריוס. אבל המ שתפס את עיניו היה צלקת טרייה על מצחו של הארי. הצלקת הייתה בצורת ברק.
"האגריד, מאיפה הצלקת?"
"ז-זה איפה ש-שזה-שאין-לנקוב-בשמו פ-פגע ב-בו !" האגריד לקח מפית נייר גדולה ומוכתמת וקינח את אפו, עם קול חצוצרה גדול.
"האגריד! תקשיב לי. קח את האופנוע שלי ולך איתו לדמבלדור, אני צריך לעשות משהו.ואל תדאג, זה בסדר, תחזיר לי אותו בהזדמנות אחרת. עכשיו לך! זה מסוכן להישאר פה יותר מדי זמן."
האגריד הינהן ופנה להסתובב.
"חכה!" קרא סיריוס והתקרב שנית אל האגריד ואל הארי.
הוא הסתכל שוב על פניו של הארי ולחש לו באוזן:"להתראות הארי קטן..."
הוא התרחק לבסוף, ונעלם בסחרור גלימה.
*
מלא כעס ושנאה, סיריוס צעד במורד הגבעה אל כפר ביבורי, אוחז בקשיחות בשרביטו ופניו מעוותות בזעם.
מהצד דמות צפתה בו, מוחבאת בשיחים שמצב הדרך, עיניה גדולות ומבוהלות, אך סיריוס לא הבחין בה. עיניו היו מקובעות על בית קטן ודל שכל מי שעמד על הגבעה היה יכול להבחין בו.
כשהתקרב אל הבית, דמות גוצית יצאה ממנו במהירות, ממלמלת מספר מילים.
הוא הדף אותה בגסות לקיר, פניה מול פניו.
"חתיכת זבל שכמוך." סינן סיריוס בכעס.
"ע-עזוב אותי !" צייץ פיטר פטיגרו.
"אני אהרוג אותך על מה שעשית! חתיכת בוגד!"
פיטר הביט בו בערמומיות ולפתע סיריוס הרגיש כאילו קרן אור פוגעת בגבו ומפילה אותו ארצה.
ידיו עזבו את דש גלימתו של פיטר, ופיטר התרחק כמה צעדים מסיריוס.
סיריוס מיהר לקום. כשראה את הדמות הנוספת שעמדה שם עיניו התרחבו בהלם.
"את! איך יכולת לעשות את זה?!"
היא עמדה שם, ברוב יופייה, גלימתה נעה כגלי הרוח, ושערה השחור מונח על כתפיה בחינניות, עיניה הסגולות בוהקות.
"הם היו החברים שלך! היא יכולת לעשות את זה ?!" חזר סיריוס, הפעם בכעס.
בתוכו הייתה סערת רגשות, סוחפת את כל רגשותיו ומחשבותיו, יוצרת כאוס גדול ורצון להרוג.
היא לא דיברה. היא התקרבה אליו כמה צעדים, עד שיכל לנשום את נשימתה שלה.
עיניה חייכו בלעג. סיריוס שנא את זה.
פיטר התקרב אליהם.
"אנג'לין, הגיע הזמן ללכת." אמר פיטר.
היא אפילו לא הביטה בו.
הוא הביט בעיניה, מבוהל. מבטה חדר תוכו, פוצע אותו מבפנים.
"אני שונא אותך," אמר, "שונא אותך כל כך."
מבטה התרחק ממנו, פגוע.
ואז הוא שמע את קולה במוחו, "אבל אני אוהבת אותך, אוהבת כל כך."
ואז היא נעלמה.
הוא שמע פיצוץ גדול והסתובב לכיוון שפיטר היה בו לפני כמה דקות. פיטר לא היה שם, במקום, כזכר ממנו, נשארה אצבע קטנה ומדממת על הכביש הסלול.
הוא הסתובב שוב במהירות, וראה גופות של אנשים מסביבו.
הוא אפילו לא ניסה לברוח.