אומרים שהאהבה היא עיוורת, אבל היא לא היח

כולם תמיד לקחו אותי כמובן מאליו.
ילד קטן ושלומיאלי ששוב איבד את הצפרדע שלו. ההוא שזקוק לכדור זיכרון כדי לקלוט ששכח משהו. תלמיד גריפינדור שמפחד מסוורוס סנייפ. זה שתמיד מפיל, שובר ומאבד דברים.
תמיד הייתי נוויל לונגבוטום הלא-יוצלח.
אף אחד, אפילו לא הרמיוני (כפי שאני יודע עכשיו), היה מסוגל לראות מעבר – מעבר לגמגומים, מעבר למראה המרושל – אף אחד לא ראה שגם לי יש פוטנציאל להיות מצטיין במשהו, להצליח בזכות עצמי, ולא בעזרתו של הארי פוטר הכבר-לא-ילד-שנשאר-בחיים.
ובכן, זה נגמר.

*
"אההההההההה!" צרחתו של רון וויזלי היתה כה חזקה ומלאת כאב, עד שנשמעה אפילו מעבר לגבולות 'המחילה'.
רון הביט בייאוש גובר בידו השמאלית שותתת דם, חלש מכדי לעשות משהו.
אמו יצאה לקנות "כמה מצרכים שפשוט אי אפשר להסתדר בלעדיהם", ואביו קרוב לוודאי נהנה כעת מסיור בנמלים ושדות תעופה יחד עם הרמיוני ושני הוריה.
ואילו הוא לבד בבית, ממשיך לאבד דם, לא מסוגל להזיז אף אחד מאיבריו.

*
אהבתי את הרמיוני יותר מכל דבר אחר בעולם. מאז היום הראשון שלנו בהוגוורטס, מאז אותו הרגע בו נפגשו עיניה החומות-בהירות עם עיני המזוגגות כאשר היא שאלה למה אני בוכה, מאז שהיא חייכה אלי ברוך והסכימה לעזור לי בחיפושים אחר טרבור, אהבתי אותה אהבה עיוורת.
נהגתי לצפות בה שקועה בקריאה דרך הרווח בין מדפי הספרים בספרייה. אהבתי לראות אותה אוספת את שערה הסבוך לקוקו גבוה בהיסח הדעת, מסיטה קצוות שיער סוררות מעיניה, מחייכת את חיוך הניצחון שלה כאשר מצאה את מה שחיפשה או מכווצת את מצחה וסוגרת את הספר בחוזקה כשזה לא הועיל לה.
בתור הילד המאוהב והתמים שהייתי, האמנתי שבכל זאת יש לי סיכוי. שהרמיוני רואה בי את כל מה שאחרים לא מצליחים לראות. שנהיה ביחד בסוף – שנחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כך לפחות נגמר כל אחד מסיפורי האגדות המוגלגים שהרמיוני השאילה לי באחד הימים.
אבל אז הגיע רון וויזלי והשמיד את כל החלומות שהיו לי אי פעם, בלי לשים לב אפילו. בשלב זה כבר הייתי רגיל לכך שאנשים לא שמים לב אלי, אולם זה היה הגבול של מה שהייתי מסוגל לסבול.
מהיום, אף אחד לא ייקח אותי כמובן מאליו יותר.

*
דראקו מאלפוי שמע את הצעקה בדיוק לאחר שדפק בפעם הראשונה על דלתם של הוויזלים.
הוא דפק שוב, הפעם קצת יותר חזק. אין תשובה.
לאחר כחצי דקה במהלכה עמד על מפתן הדלת, החליט לנסות ולפתוח אותה – הדלת לא היתה נעולה.
הוא נכנס ושאל בקול רם, "יש פה מישהו?" ושוב, שקט.
'לעזאזל עם פנסי והרעיונות האידיוטיים שלה! לנסות ולהתנהג כמו קוסמים בוגרים, ללכת לבית המטונף של הוויזלים כדי לגמור עם כל המריבות הטיפשיות,' חשב הבלונדיני בכעס.
הבעת פניו הזועפת התחלפה בין רגע לתדהמה, עיניו נפתחות בהפתעה למראה הוויזלי שוכב על הרצפה, שלולית דם לצידו.
לדראקו לקח מספר שניות עד שהתעשת ונחלץ לעזרתו של רון.

*
במשך שלושה ימים מייגעים במיוחד, שכב רון מחוסר הכרה בבית החולים על שם הקדוש מנגו.
למזלו הרב, דראקו הצליח להציל אותו ממש ברגע האחרון.
לכולם לקח זמן להבין שהגורם למצבו של רון הוא הצמח הטורף ששלחתי לו כמתנת הנישואין שלו ושל הרמיוני. כולם סרבו להאמין שאני הייתי זה שפגע ברון בצורה חמורה כל-כך. הם חיפשו תירוצים והסברים למה שקרה, סברו שאולי לא ידעתי על טבעו של הצמח, שלא אני שלחתי אותו.
הם היו עיוורים, בדיוק כמו שאני הייתי פעם.
כשסוף סוף הם הבינו הכל, אני כבר הספקתי להיעלם, לעבור למקום מרוחק, להתחיל בחיים חדשים, לחפש אחר אהבה חדשה.