אודיה

"הלו?" רוני התקשרה לטמיר, לחוצה כולה. "טמיר, איפה אתה?"
"רוני?" טמיר ענה, מבולבל. "בעבודה, למה?"
"טמיר..." היא לחשה, "טמיר, זה קורה."
"מה קורה?" ואז הוא קלט. "אני לא מאמין, זה קורה? עכשיו?"
"מה אני עושה, טמיר? איך אני מגיעה לשם עכשיו?"
"אני מתקשר לשירלי, חכי." הוא הוסיף את שירלי לשיחה.
"הלו?" היא ענתה. "טמיר, מה קורה?"
"רוני יולדת, שירלי, ואני לא בבית!" רמת הלחץ שלו התחילה לעלות. "את יכולה לקחת אותה לבית חולים?"
"יואו, אני לא מאמינה. תגיד לה שתצא, אני באה!"
"רוני, שמעת? תצאי מהר החוצה, ואל תשכחי את הדברים שלך! אני יוצא לשם."
"להתראות," רוני מלמלה, מחזיקה את בטנה ולא מאמינה שזה קורה. "תזהר בכביש, טמיר."
"תזהרי את." הוא לחש. "בהצלחה, רוני."
...
"טמיר, אני רוצה את אמא שלי," רוני בכתה לתוך הטלפון, שוכבת בחדר לידה.
"רוני..." טמיר אמר בשקט. "אני מצטער. אני עוד מעט בא. סליחה שאני לא שם איתך דווקא עכשיו".
"תזדרז, טמיר. אני צריכה אותך." היא ניגבה את הדמעות והחזירה את הטלפון לשירלי.
...
טמיר רץ במסדרונות בית החולים לאיפה ששירלי כוונה אותו ובלם כשראה את אלישיב, ישי ותהילה.
"אלישיב," הוא התנשף. "איפה -"
"שם," אלישיב הצביע והניח את ידו בחום על כתפו של טמיר.
"נתפלל עליה."
טמיר נכנס לחדר בחרדה. שירלי עמדה ליד רוני שמבט מיוסר היה על פניה.
"טמיר.." רוני לחשה.
"רוני, גיבורה אחת." טמיר חיבק אותה. "כמה זמן ואת מחוץ כל זה."
"קשה לי," היא בכתה. "צא, טמיר. אני לא רוצה שתראה אותי ככה."
"מה זה ככה?" הוא הביט בה ברחמים.
"צא, טמיר, בבקשה".
הוא יצא, חסר אונים. שירלי יצאה אחריו.
"היא תהיה בסדר, אל תדאג." היא ניחמה אותו.
"מה אני אעשה בינתים? היא לא רוצה אותי שם." הוא אמר באומללות.
"תתפלל, זה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות כעת."
הוא התיישב ליד ישי ואלישיב ופתח ספר תהילים.
"השם," הוא לחש בלי קול. "בבקשה שהיא תצא משם בריאה ושלמה. לא כלום, רק זה, השם." הוא התחנן. "תוציא אותה מזה, היא לא עשתה כלום, והיא כבר סבלה מספיק בחיים שלה. אני צריך אותה כאן איתי..."
...
"טמיר," שירלי יצאה מהחדר בפנים מחויכות. "אתה יכול להכנס."
טמיר קם ברעד ונכנס לחדר.
"רוני..." הוא לחש. היא שכבה שם, עם פנים של אחרי לידה ויצור קטנטן וחמוד בידיה. היא הייתה כל כך יפה.
"את כל כך יפה."
היא הסתכלה עליו וחייכה חיוך עייף. "אתה אבא."
טמיר חייך והתקרב למיטה. הוא הביט בתינוקת הזעירה ששכבה בחיקה של רוני.
הבת שלו.
בידיים רועדות הוא לקח אותה, נזהר שלא יקרה לה כלום.
"היא-" הוא התחיל. "היא מושלמת." הוא אמר והחל לדמוע.
"איך נקרא לה?" רוני שאלה, מביטה ברגע היפה הזה.
"'הפעם אודה את השם', רוני." הוא אמר בהתרגשות.
"אתה רוצה שנקרא לה לאה?!" רוני הייתה המומה. הרי לאה אימנו אמרה את המשפט הזה כשיהודה בנה נולד.
"לא," הוא צחק. "הפעם אודה את השם. אודיה. מה את אומרת, רוני?"
"אודיה.." היא הרהרה. השם התיישב בליבה כראוי. "אודיה," אמרה לבסוף וחייכה.