הנשיקה הגדולה

הי חבר'ה דמיינתם לאחרונה נשיקה אמיתית, כזאת שמסעירה אותך, שמשקיעה את כל כולך בה, אם לא כדאי שתתחילו\י לקרוא...

המקום היה פסטורלי ויפיפה, קרני השמש בהקו נוצצות מבעד לחרכי הענפים, מחטי האורנים שהיו פזורים על הקרקע למרגלותיהם, היוו כר נוח לישיבה, אם כי מעט מעקצץ, קולות החיות עלו מן היער האסור, והשתלבו עם המיית גלי האגם החרישית, הרוח בידרה את שערות ראשם של הארי והרמיוני, מעניקה להם חן מיוחד.

ישבנו שם יחד מעברו השני של האגם הגדול, מפטפטים כך סתם להנאתינו, לפתע קטעתי את השיחה הקולחת, והבטתי בה בשתיקה במבט רציני.

"את יודעת," אמרתי לבסוף, "הרבה זמן כבר רציתי לומר לך..." הרמיוני חייכה אלי חיוך מעודד, בחיוכה טמון היה כל מה שחלמתי עליו יומם וליל.

ידי התפתלה – עלתה מעליה לכיוון שערי, אך הרמיוני שלחה את ידה לעצור בעדי, "אני לא אוהבת שאתה עושה את זה הארי, זו תנועה שחצנית מידי" פלטה בלחש, עיניה נפגשות בעיניי.

מוללתי כמה עלים בידי בעצבנות והמשכתי, "הרמיוני, אני ממש מתנצל, אני לא התכוונתי להכעיס אותך, אבל את ורון לא משאירים לי ברירה, אתם כל הזמן רבים, ואני לא רוצה לנקוט צד" אמרתי שולח מבט כנה לכיוון הרמיוני.

"לא רוצה לנקוט צד? נו באמת, אתה הולך תמיד עם רון, כרוך אחריו, אל תגיד לי לא רוצה לנקוט צד" היא חיכתה את קולי, קולה מתרומם מעט, הפגיעה נשקפה בעיניה, וצרבה במוחי.

הנחתי בעדינות יד על כתפה, "הרמיוני די, את צריכה להבין, שאין לי ברירה, הוא ישן איתי בחדר ברור שאני יהיה יותר איתו, אבל זה לא בגלל שאני מסכים איתו" לחשתי לה בעדינות, ידי מעסה את כתפה, מנסה היא להרגיע את רוחה הסוערת.

הרמיוני נרעדה "אתה מבטיח לי" שאלה אותי, בעיניה מבצבצים דמעות, נחפזתי להנהן בטרם יהפכו דמעותיה לבכי.

"זה כל כך קשה לי, המריבות האלה, אבל רון משגע אותי, אני לא מסוגלת להמשיך לחיות כך" פלטה בבכי הולך וגובר, אני רק הנהנתי לא מוצא דבר חכמה לומר, הסתפקתי בהקשבה והשתתפות כנה.

הרמיוני הניחה את ראשו על כתפי להתנחם, מגע ראשה הקפיץ אותי והסית את תשומת ליבי משאר מלמוליה, כל נים ונים מגופי בער, תשוקה אדירה לעוד ועוד ממגע זה. לאט לאט הרמתי את ידי והנחתיה בעדינות על שערה של הרמיוני, השער היה רך וריחו נעים, נתתי לריח לשטוף את אפי, להיחרט בנפשי.

כעבור כמה רגעים הרמיוני התרוממה מכתפי, היא הביטה בי עיניה מלאות דמעות, אך חיוך קל בצבץ מזווית שפתיה, היה זה חיוך של נוחם, חיוך של תקווה לימים שעוד יבואו "תודה" פלטה הרמיוני ראשה התקרב לראשי, וידיה תפסו בלחיי, "תודה" היא אמרה שוב, והיה במילה זו כל מה שהיה צריך להיאמר ברגע זה, אילו הייתה היא מוסיפה עוד מילה, ולו מילה אחת, הייתה פוגמת היא בשלמותו של הרגע.

חייכתי, חיוך קורן מצפה, מייחל למה שעוד יבוא, עינינו כבר היו צמודות, והרחתי את הבל פיה, נשימתה מתוקה, ושפתיה רכות ורעבתניות הן.

העברתי את אצבעי בעדינות מתחת לעינה של הרמיוני, תנועתי עדינה הייתה, חששתי שמא תנועה גסה תנפץ את הרגע.

"אני אוהב אותך" אמר הארי ברכות.

"אני אוהבת אותך" השיבה הרמיוני לעומתו.

והתנשקנו... נתתי את כל כולי בנשיקה, והיא ידיה מסתבכות בשערי, פיה להוט, לשונה ביישנית וחוקרת, נשימתה בתוך פי, ממלאת היא את ראשי, קצות שדיה החמים מלטפים את ליבי, והיא מדיפה ניחוח של תלתן, של מושק, של תפוחים בשלים שנפלו על הקרקע...

ואני נותן את כולי, משקיע את עצמי בנשיקה זו, בהתרפקותי עליה, בעונג השמיימי הזה, ידי כמו מאליהן מלטפות נוגעות בבטנה, מנצלות הן כל רגע.

התנשקנו, התנשקנו בלהט בתשוקה, כמו רקדנים שמפזזים בשדה לעת ערב, כמו סופת חול בלב מדבר, כמו הוריקן המתנפץ באחת.

והייתה גם עדינות בנשיקה זו, גופי זע בעדינות, בקצב המדויק, כמו סערת קיץ עדינה, כרוח קלילה, כתנועת העלים.

אך יותר מכול הייתה בנשיקה זו הבטחה, הבטחה לחיבור, הבטחה לעתיד, הבטחה לחיים.

"אתה היכול להפסיק לחלום מר פוטר," קולה של אמברידג' קרע אותי מחלומי המתוק באחת, היא עמדה מעלי, בחיוכה הקרפדי וידה מושטת לעברי, מסמנת היא שאמשיך, 'לא אספר עוד שקרים' כתבתי, ידי כבר צרבה, והכיתוב כבר נחרט על ידי, נשכתי את שפתיי והתאפקתי שלא להוציא מפי קריאות כאב.

אמברידג' ישבה לצידי, ריחות החתולים שעלו מגופה העלו קבס בראשי, ורעש משחק הקווידיץ' שהתחולל בחוץ, כמו קרא לי אליו.

הרהרתי בזעם על אמברידג' ואכזריותה, ועל החלום שהיא קטעה לי, טעם רוקה של הרמיוני עוד היה בפי, על אף שמעולם לא התנשקנו באמת, החלום היה מוחשי כל כך, והתמלאתי תשוקה שלא חווית מעודי.

כעבור זמן מה, אמברידג' קמה ממקומה וניגשה אלי, היא העבירה את ידה ברשעות על ידי המצולקת, ואמרה "טוב, אני חושבת שזה מספיק להיום," קמתי בזעף ויצאתי מהמשרד, למולי ראיתי, את הרמיוני, נחפזתי להסתיר את ידי, היא ניגשה אלי "נו, סיימת כבר עם העונש של המרשעת?".

ידי נשלחה כמו מעצמה על כתפה, מושכת אותה לנשיקה, אך עצרתי בעצמי מבעוד מועד "מה, מה קרה פה?" שאלה הרמיוני בבלבול.

"לא כלום, אני קצת עייף, אם לא אכפת לך" אמרתי חלושות, היא הנהנה ואני נפניתי לחדרי, עליתי למיטה, וזה היה הרגע בו החלטתי סופית: 'אני אישית אדאג להפיל את אמברידג!!'

אהבתם? אם כן לכו לפאנפיק האמיתי קסם של אלים די בתחילתו, אבל שוכב לי במגירה כבר למעלה משבעים אלף מילים!!!

https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=14674&showchap=1