כשארתור פגש את מולי

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג.

"הסעודה מתחילה!" קרא הפרופסור דמבלדור בקולו העליז והמטורף מעט, ועל השולחנות הופיעו מאות קערות מעותרות, עם מאות מנות מעוררות תיאבון. האולם היה מקושט בסגנון ליל-כל-הקדושים – רוחות הרפאים בהוגוורטס כמעט נעלבו מהחיקויים העלובים שנתלו באולם, ומאות עטלפים חיים חגו מפה לשם וגנבו אוכל מקערות אקראיות. הרחק בפינת האולם, ישב ילד אחד, תלמיד שנה שלישית, מבודד מיתר התלמידים. שמו של הילד היה ארתור וויזלי, אך רוב בית הספר לא ידע את זה, כי הוא לא דיבר עם רוב התלמידים; הם רק ידעו ששמו מתחיל כנראה באות A, וגם את זאת ידעו רק בזכות הסוודר הכתום שלבש, עם דוגמה גדולה של האות על החזה. שיערו של הילד היה ג’ינג’י-אדום, ממש כמו שמש, ובגדיו, בכללם גלימתו, היו כולם בהירים, אבל ההתנהגות שלו לא תאמה כלל וכלל את מראהו החיצוני בעל הצבעים החמים. הוא היה ילד מופנם, אפל במידת מה, כזה שהיה מעדיף לשבת ולקרוא ספר ישן על פני לצאת החוצה לשחק עם התלמידים.

מאחד השולחנות – זה של בית גריפינדור – קמה נערה והחלה ללכת אל כיוון ארתור. ארתור הרים את מבטו אל הנערה, ולא זיהה אותה, כנראה בגלל בידודו. שערה היה ג’ינג’י, כמעט כמו שלו, והיא הייתה גבוהה ממנו בסנטימטר או שניים – כלומר, היא הייתה נמוכה; רוב התלמידים היו גבוהים ממנו בעשרה סנטימטרים לפחות.

הנערה התקדמה אליו בזהירות, ואמרה, "קום כבר פחדן מתבודד קטן, שב יחד עם הבית שלך!" הוא הביט בה מבולבל. "נו, למה אתה מחכה?!"

"מי את?" שאל לבסוף.

"אני מולי, ואתה אמור להכיר אותי. אנחנו לומדים באותו בית ובאותה שכבה!"

ארתור קימט את מצחו. "את הילדה שנפלה לה מצנפת המיון כשהתמיינו לבתים?"

"אוי, נו, למה כולם זוכרים דווקא את זה." אמרה מולי וניסתה להלביש על פניה מבט כועס, אבל חייכה, "מה עם ‘מולי הילדה שבשנה שעברה גרמה לגריפינדור לנצח באליפות הבתים ברגע האחרון כשהיא הרוויחה לבית 50 נקודות’? או ‘מולי הילדה המגניבה שניצחה את בריון בית הספר בדו-קרב קוסמים’?"

ארתור חייך.

"נו, בוא כבר לשולחן." מולי אחזה בידו של ארתור ומשכה אותו לכיוון השולחן של בית גריפינדור.