קסם של אלים

"ג'יי קיי רולינג, ריק ריידן, העולמות האלו שלכם, אנחנו רק משחקים בהם קצת... יש?"

תקציר: הפאנפיק עוסק בחייו של ג'ון גרינג'ר ובקורותיו בהוגוורטס ובעולם, ותאמינו או לא, על אף שג'ון הוא בן של הרמיוני הוא לא יודע כלום על עולם הקסמים!

הי שימו לב הפאנפיק הזה, הוא לא איזה רעיון קצר, הוא כבר עכשיו עם יותר משישים אלף מילים, וזה אומר שהוא יהיה קצת פחות מלא באירועים מסחררים, אלא כמו ספר שהעלילה נרקמת לאיטה, אבל זה אומר ששוה לכם לקרוא ולעקוב אחרי זה, כי זה הולך להיות ארוך...

פרולוג

(אנונימי)

ג'ון גְרֵיינְגֶ'ר הוא ילד רגיל, הוא קצת נמוך עם שיער שַׁטֶנִי זהוב, חריג במקצת באופן שקרני השמש נשברים עליו, אבל הוא ילד רגיל.

הוא בן 10, והוא לומד בכיתה ד' בבית הספר העל-ממלכתי על שם ויליאם האלם, הוא גר ברחוב מידלטון בבית מספר 10 בית דו קומתי פרטי אשר לא בולט במאומה על פני שאר הבתים שתיראו ברחוב, יש להם גם חניה קטנה ובה רכב מיני קופר קלאסי.

אימו, הרמיוני גריינג'ר, עבדה כמטפלת בגן פרטי שניהלה לבדה בביתם ובסך הכול היא השתכרה יפה, הם לא היו עניים כלל אבל אי אפשר לומר שלג'ון היה כל מה שהוא צריך, הוא היה מצויד במינימום הנדרש בגדיו היו פשוטים למדי, לא היו לו צעצועים מיוחדים, וכבר זמן רב לא יצא עם אמא לאיזה חופש חוץ מלטייל בפארק הסמוך לבית עם בוב חתול המחמד שלו, ולזה בשום פנים לא תקראו חופש, נכון?

וכן, למרות שהם לא היו בעלי אמצעים, חתול אמא כן קנתה לו כי הוא מאוד מאוד אהב את היצורים הקטנים והחמודים האלה אז אמא קנתה לו את בוב ליום הולדתו ה-8, ומרבית מזמנו הפנוי הוא העביר בבילוי נעים עם בוב ברחובות הסמוכים לביתם.

חוץ מהכול הוא היה אלוף בית הספר בשחייה כבר בכיתה ב' והוא היה התלמיד המוכשר בשכבה, נכון היו לו קצת בעיות קריאה, אבל הכישרון העצום שלו חיפה על זה באופן מושלם, באופן כללי הוא היה ילד נורמאלי, הוא אהב לשחק עם חברים ותחביביו היו נורמליים לחלוטין.

נכון, חברים מידי פעם היו צוחקים עליו שהוא ממזר, כי אף אחד לא ידע מי אבא שלו, אמא שלו גרה לבדה כבר המון שנים, מסרבת בעקשנות לעצת ידידותיה להינשא בשנית, הוא נולד כמה שנים אחרי שרון וויזלי בעלה הראשון מת מאיזה תאונה כל שהיא בחנות המתיחות של אחיו.

דבר אחד כן היה שונה אצלו, אבל זה לא ממש שינוי לטובה, הוא היה קצת לוזר, קרה שחפצים נשברו לו כשהוא כעס, ופעם אחת גם, קערת מים שהיתה מונחת על השולחן התהפכה פתאום והרטיבה את כל בגדיו של המורה להיסטוריה מר ברייטון.

אבל זה פחות או יותר קלאסי לא? מי לא שובר דברים כשהוא כועס? כל הכיתה צחקה ומר ברייטון העניש את ג'ון לסכם את כל מלחמת העולם הראשונה זו היתה עבודה קשה אבל לא משהו שאי אפשר לקנות בשוק השחור...

הוא תמיד ידע שלאמא יש איזה עבר מסוכן ומסתורי שהיא לא מוכנה לדבר עליו, ולכן הם גם עברו דירה למנצ'סטר מלונדון לפני שנתיים.

היה זה לילה שהמוזרות והפחד כמו נאבקו הם מי ישלוט, באמצע הלילה אימו העירה אותו לחוצה כולה, היא הייתה חיוורת מאוד וידיה רעדו מעט, ג'ון קם באחת ואימו אמרה לו לארוז לעצמו איזה תיק קטן אם חפציו החשובים ביותר, הם נטשו את ביתם במהירות, והגיעו בבת אחת לבית במנצ'סטר, ואימו כל הזמן מלמלה לעצמה "בוגדת... הם פה... הם יותר גרועים מאוכלי המוות..." היא אמרה זאת בכזאת שנאה, שהוא הביט בה חושש קצת.

הוא תהה לעצמו מי אלו אוכלי המוות האלו שאימו כל כך פוחדת מהם, ואימו, רק שתדעו היא לא איזה נקבה פחדנית, להיפך היא אמיצה ביותר, פעם אחת הוא אזר אומץ ושאל אותה מי אלו אוכלי המוות, היא רק תקעה בו מבט מוזר ולא התייחסה לשאלתו, מאז הוא לא שוחח איתה על נושא זה שוב אבל הוא הבטיח לעצמו שיום אחד הוא עוד ידע מי אלו, וידאג שהם לא יפחידו יותר את אמא שלו.

אבל כל זה היה עד גיל עשר, מאז הוא התחיל לדמיין כל מיני דברים מוזרים, הוא אמנם בטוח שזה אמיתי כי הדמיונות האלה היו מוחשיים ומלחיצים ביותר, אבל הרי זה לא יכול להיות אמיתי, נכון?

מפלצות זה דבר שקיים רק בסיפורים, אבל ג'ון יכול היה להישבע שבסוף הקיץ עפה אחריו איזו מפלצת מוזרה ורצתה להרוג אותו הוא ברח לביתו כל עוד נפשו בו והיא נעלמה.

ובפעם אחרת הוא ראה אדם מוזר אחד מהדס לצידו ברחוב, תוך כדי שהוא מעיף מבטים חפוזים לכל עבר, לאחר כמה שניות הוא הנהן בסיפוק ו'פוף' נעלם בפתאומיות, פשוט התאדה מהמקום, כמו לא היה יותר מעננת גז קלילה.

אבל כל אלו הם לא סיבה שהוא לא נורמאלי הוא פשוט קצת קרא יותר מדי ספרי פנטזיה לאחרונה והוא יפסיק לקרוא וזהו! למרות שלמען האמת הוא די בטוח שזה לא בגלל הספרים, זה פשוט היה אמיתי מידי, אבל זה חייב להיות כי אין דברים כאלה באמת.

פרק 1

(ג'ון גריינג'ר)

מעטפה, לשלשת, ולונדון!

ת'שמעו הבוקר קרה דבר ממש מוזר! התעוררתי בפתאומיות לפנות בוקר תוהה מה העיר אותי, שמש של בוקר שלחה בי קרניים מלטפות מבעד לווילון התחרה המתנופף בשלווה, משתלב בשלוות הבוקר, התיישבתי על המיטה באחת, מבוהל מעט, נדמה היה ששמעתי רפרוף כנפים, ואז ראיתי מעטפה, עשויה היטב מקלף איכותי, דבוקה לשמיכתי עם לשלשת של ינשוף, מבולבל לחלוטין מיהרתי לחדרה של אמא, הערתי אותה, היא נבהלה מהשעה המוקדמת, אבל כשהבאתי לה את המעטפה הזו, היא נראתה לחוצה מעט, ואז היא הביטה בי ואמרה "ג'וני, היום לא תלך לבית הספר".

נראה היה שאמא יודעת בדיוק מה עומד מאחורי המעטפה הזאת, כי היא מסתגרת עם המעטפה בחדרה כבר זמן רב, וחוזרת וממלמלת לעצמה כל מיני דברים, זה נשמע שהיא מדברת ודנה עם אנשים אבל היא היתה לבד בחדר, והפלאפון שלה נשאר בסלון.

זה לא שהיא משתמשת בו יותר מדי משום מה גם היא וגם אני לא ממש מסתדרים עם כל הטכנולוגיה הזאת, וכל הזמן יש לנו בבית תקלות עם דברים אלקטרונים, (היא משתמשת בנוקיה משנות ה-90 הייתם מאמינים?).

אני לעומתה, העברתי את הזמן בבהייה בטפט הדהוי מעט שעל קיר הסלון, הוא טפט יפה, או לפחות היה יפה, אך משהו מזהרורי העבר כמו דבק בו מעניק לו חן מיוחד, יש לו דוגמאות של פרחים, פרחים מכל סוג שתוכלו להעלות בדעתכם, וגם כאלו שלא תוכלו להעלות בדעתכם.

בהמשך הבוקר השמים התקדרו, ושכבות צפופות של ענני סערה אפורים מילאו את כל קו הרקיע, וגשם החל לטפטף מתחזק בהדרגה, קול הטיפות המזלפות על גג הפחון ליד החלון הימני בסלון נעם לאוזני, כנקישות הפסנתרן על קלידי הפסנתר, (אגב אני מדבר על הנקישות עצמם! לא על המוזיקה, אני שונא מוזיקה לא חשמלית!!!).

בשעה אחת עשרה בערך היא סוף סוף יצאה מהחדר, הבעת פניה נחושה, ראו עליה שהגיעה לכלל החלטה, ורוגע היה נסוך על פניה, משונה מעט על רקע הנחישות שנצצה על תווי פניה, היא הושיטה לי את המעיל שלי והתעטפה גם כן במעילה, לקחה מטריה מהסל ליד דלת הכניסה, ליטפה את שערות ראשי ואמרה לי "בוא ג'וני שלי אנחנו הולכים".

משהו מכל הבוקר המוזר הזה גרם שכשיצאנו מהבית הבטתי לאחור בערגה והרהרתי במחשבותיי האם עוד אחזור לראות את ביתי שוב... נסענו במונית לכיוון תחנת הרכבת מנצ'סטר פיקדילי, שם עלינו על הרכבת ונסענו ל-----'לונדון'!

היתה זו נסיעה מייגעת, לפחות שעתיים של שעמום אין קץ ברכבת, כשנוף כל שהוא נשקף מהחלונות, וכל מה שהיה לי לעשות בהם זה לבחון את אמא ואת מעשיה המוזרים.

היא העיפה מבטים חרדים לכל הכיוונים כבודקת מאין תגיע הצרה, היא החזיקה את ידה בתוך הכיס כל הזמן כאילו יש לה שם אקדח או סכין שיוכל לעצור מישהו שיתקוף אותנו, (אבל למה בכלל מישהו ירצה לתקוף אותנו לכל הרוחות?).

ירדנו בתחנה המרכזית בלונדון, משם הלכנו צעידה לא קצרה לפונדק מוזר בשם הקלחת הרותחת, זה היה פונדק עלוב ומוזנח ושמתי לב לעובדה שנראה שרוב האנשים לא ממש מבחינים בפונדק הזה, עיניהם פשוט מדלגות על המקום, אמא מלמלה "סוף סוף בבית", והיה נראה שהמקום מוכר לה בברור.

נכנסנו לשם, המקום היה עלוב מבפנים בדיוק כמו מבחוץ, ישבו שם כמה אנשים מוזרים לבושי גלימות אפילו שהיה שיא הקיץ, ולא היה ברור לי למה אמא נסעה עד כאן בשביל כזה מקום.

היא ניגשה לדלפק, הוא היה גבוה, עשוי עץ מהגוני חום ששנותיו הרבות נתנו בו את אותותיהם, מאחורי הדלפק על כיסא בַּרִים מוגבה ישב המוכר, בתאורה הקלושה מעט ששררה בפונדק היה קשה להבחין בפרטים, אבל הוא היה אדם מבוגר מאוד מקומט מאוד, ומקריח ומאוד, אה, קראו לו טום.

אמא שוחחה איתו קצרות בארשת פנים נוסטלגית, וביקשה חדר לשבוע, ומשהו לשתות, לעצמה היא ביקשה כוס וויסקי אש וזה מאוד מוזר כי אמא אף פעם לא אהבה את המשקאות החריפים האלה, ובשבילי היא ביקשה סיידר תפוחים מתוק, הטעם היה מתקתק כמו כוס סוכר אחרי מלפפון חמוץ! ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מלקק בעונג את הכוס, אצבעותיי, שפתיי ו...

עלינו לקומה השלישית (?) התיקים מרחפים לידינו (??) חדרי השינה היו יפים בהרבה מהחדר המרכזי, חדרים משופצים, חדרי מקלחת מרווחים, ואפילו מרפסות לנוף, סתם שתדעו, מבחוץ, המבנה הוא חד קומתי, ואין חלונות בצד שפונה לרחוב הראשי, אבל היו מרפסות שפנו בדיוק לשם...

אחרי שחילצנו את עצמותינו ונחנו מעט, ירדנו חזרה לאולם הראשי, ומשם, דרך דלת צדדית, יצאנו לחצר קטנה ומוזנחת מלאה פסולת מכל מין וסוג, אמא עצרה אותי והביטה בי בחשש מה, מין מבט כזה ש'לא בטוח שאני מספיק גדול כדי לשמוע את מה שהיא רוצה לומר לי...' אבל בחייאת אני כבר בן עשר! ובאוגוסט אני נהיה בן 11!

או אז אמא ירדה על ברכיה ליטפה את ראשי (די אמא אני כבר בן עשר) והבטה בי בגובה העיניים, עיניה היו רכות אך יפיפיות, והיא אמרה לי "ג'ון אני צריכה לספר לך משהו!".

		הפרק הבא