החוקר

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג.

הרוח העיפה עלה יחיד, שעבר בין עץ לעץ ביער שלבורן, פנה ימינה, פנה שמאלה ונחת על האדמה למרגלותיו של עץ אלון עתיק. נער גבוה, עם שיער חום בהיר ועיניים כהות, היה שעון על העץ. על ברכיו הייתה מונחת מחברת ירוקה עם דפים עמוסים במילים. הוא הרים את העלה, הביט בו זמן מה ואז שלף את שרביטו, כיוון אותו אל העלה ולחש משהו מבין שפתיו. העלה שינה את צבעו לזהוב בהיר, ואז לפתע עלה באש. הנער שמט את העלה במהירות, וכשהאש הפסיקה הוא כתב משהו במחברתו ואז הרים את העלה בשנית. הוא הסתכל מסביב. אור עדין של זריחה האיר את היער והעניק לו מראה קסום – אפילו קדוש במידה מסיומת. הצלילים היחידים שנשמעו היו ציוץ הציפורים ואוושת הרוח החולפת. העצים נמשכו עד אין-קץ, שורות שורות של עצים, רובם עצי אלון, אך גם עצי אורן וזית נארגו לעתים בין האלונים. הרחק מהנער, לצד היער, ניתן היה לראות את קצה הטירה של בית הספר אילברמורני לכישוף ולקוסמות. אם היה מנסה להקשיב מבעד לציוץ הציפורים, ייתכן שהיה שומע את ההמולה של משחק הקוודפוט שעמד להסתיים.

הנער קם והחל ללכת לאורך היער אל כיוון בית הספר. היה עליו להגיע עד לסיום המשחק, אחרת יענש. הוא צעד תוך כדי תשומת לב מלאה לכל הטבע שסביבו. הרחק מימינו התנשאו ההרים של מסצ’וסטס, מוקפים בערפל דק ושברירי שהסתיר אל פסגותיהם המושלגות. היער עצמו היה גבוה, על צלע של הר, וניתן היה להרגיש את הדלילות המרגיעה באוויר – וכמו כן את הניקיון שלו.

בית הספר הלך והתקרב, וקול הילדים נשמע מהמגרש. המשחק עוד לא הסתיים, אך נשמע היה שיסתיים בקרוב. הנער האיץ את הליכתו, וכבר ראה את רחבת הדשא שהכניסה לבית הספר. הוא יצא מבין העצים, תחב את המחברת הירוקה לנרתיק קטן שהיה קשור לגלימתו ומיהר להיכנס אל המבנה. נער כהה עור רזה אך חטוב, שלבש גלימה מרושלת ונעלי עור חומות כמעט התנגש בו כשנכנס.

"אוליבר! למה אתה לא במגרש הקוודפוט?" שאל הנער וסידר את גלימתו, שנראתה מרושלת עוד יותר לאחר ההתנגשות. אוליבר תפס בנרתיק עם המחברת שעל גלימתו במהירות. הנער שם לב לתנועה. "תגיד, יום אחד תספר לי מה אתה כותב במחברת הארורה הזאת?"

"זה לא כל כך יעניין אותך, אית’ן. תאמין לי." זה באמת מה שהוא חשב. הקסמים שהוא גילה לא יעניינו את אית’ן, זה רק תחביב פרטי שלו. אנשים אחרים אהבו קוודפוט, והוא אהב לגלות לחשים. הוא אהב את היער, את החיות – ואת הניסויים על הטבע. "ואם כבר מדברים, איפה אתה היית בזמן המשחק?"

"הלוואי שהייתי יכול להגיע. היה לי הר של שיעורי בית להשלים."

"יש טעם לנסות להגיע לסוף?"

אית’ן הסתכל אל המגרש. "לא נראה לי. תראה, אנשים כבר מתחילים לצאת."

"טוב, לא נורא, בהזדמנות אחרת. סיימת לפחות את שיעורי הבית?"

"כן, העתקתי משלך, הם היו על השלוחן."

אוליבר נאנח וחייך. "תעשה מה שאתה רוצה אית’ן, רק תזכור לשנות את הניסוח."

"תמיד." אית’ן חייך ונתן לו אגרוף חלש על הכתף. אוליבר קפץ ושיפשף את כתפו. "אתה חלש, אוליבר." אמר אית’ן.

"לא חייבים להיות חזקים כדי להצליח בחיים."

"אבל תמיד טוב לשמור על הבריאות. עכשיו לך כבר אל סלון הבית. גם לך יש שיעורים לסיים."

הם עלו יחד אל סלון הבית של הנחש המקורנן, בית החוקרים.