לא עוד.

היא לא יכלה להתכחש לזה יותר; לשקר לחבריה, אולי. לעמוד מולו ולהגיד "לא", אולי. לשלוח מכתבים למשפחתה ובהם לרשום שהוא ממשיך להציק לה והיא לא סובלת את זה, אולי.
היא יכולה לעמוד בדברים האלה. היא יכולה להזדקף ולהגיד להם שלא, לא אכפת לה ממנו, בכלל. אבל לשקר לעצמה היא לא יכלה יותר.
היא לא יכולה להתכחש לזה. לא עוד.
הפעם הראשונה שבה היא הבינה את זה היה בלילה גשום בשנתה השישית. היא ישבה בחדר המועדון, מצונפת בתוך עצמה, מעלעלת בספר שאמה שלחה לה. 'רומיאו ויוליה'. לדעתה זה היה כלל לא מציאותי ששני אנשים ששונאים אחד את השני כל חייהם, שגדלו להאמין בכך – התאהבו.
ואז מפתח חדר המועדון בקע אור, והיא קמה על רגליה בחשש. בצעדים שקטים היא ניגשה לשם ובחנה את מקור האור. השעה הייתה אחת בלילה, כולם היו אמורים להיות ישנים.
היו אמורים.
מה שלא עלה בדעתה הוא שהיא לא היחידה שיש לה גישה לטייל במסדרונות באמצע הלילה; לצד האישה השמנה ישב על הרצפה האחד והיחיד, ג'יימס פוטר.
הוא נשען על הקיר ומבט עייף ומותש עיטר את פניו הנאות. באחת מידיו הוא אחז בשרביטו, והוא זה שהפיץ את האור בעזרת לחש לומוס. השרביט היה מכוון לעבר פיסת קלף שאחז בידו השנייה. אם הוא הבחין בה – הוא לא הראה לכך שום סימן. עיניו נשארו עצומות, והוא פלט אנחה כואבת.
לילי נשכה את פנים שפתה, מכווצת את מצחה. רק באותו הרגע, שהיא לקחה לעצמה זמן לבחון אותו היטב – היא שמה לב לכתם אדום ורטוב על שרוולו. היא פלטה צווחה שקטה, וכאילו זה היה קסם של ממש, ג'יימס פקח את עיניו, מסב את מבטו לעברה.
הוא חייך חיוך רופף. "אוהבת את מה שאת רואה, אוואנס?" הוא אמר בקול עבה ומעט חנוק.
לילי לא ענתה; היא התקרבה אליו, כורעת ברך לצידו ומפשילה את שרוולו. אמנם היא הניחה שתמצא שם חתך שהכתים את החולצה, אך היא לא ציפתה למה שניצב לפניה. חתך עמוק השתרע לאורך ידו, אדום וגדול ומגליד. היא מנעה מצווחה נוספת להיפלט מפיה ושמרה על קור רוח; לא בשבילה, אלא בשבילו.
היא יכלה לקחת אותו למדאם פומפרי, ולהשאיר את גורלו בידיה. אבל משהו עצר בעדה. היא רצתה להיות בטוחה שהוא ירגיש טוב ולהיות זאת שתדאג לכך.
"למה את עוזרת לי, ליל?" הוא שאל בזמן שהיא חיטאה את פצעו באמבטיית המדריכים. לילי הרימה את מבטה כדי לפגוש בשלו במטרה לענות תשובה נחרצת שתחתום את העניין, אך היא הופתעה לגלות ששום צליל או קול יוצא מפיה. היא ניסתה שוב ושוב, אך פיה רק נפתח ונסגר; היא טבעה בעיניו, והרגישה לרגע איך זה להיות במקומו. העיניים החומות הביטו בה בהערצה, בנחמה ובתשוקה עזה כל כך שגרמה לה להאדים. קמצוץ של זהב זהר בעיניו, והניצוץ השובבי חלף בהם. "אם תתקרבי יותר, תוכלי לראות יותר טוב," הוא הציע בקול מזמין, ולילי נבהלה לגלות שהיא מתפתה לעשות כדבריו.
"שב בשקט ואל תזוז." היא פקדה בקול רועד, מלפפת סביב זרועו את התחבושת שמצאה באחד הארונות. הוא נדרך אך לא זז כבקשתה. היא יכלה לראות שכואב לו, ולא הצליחה למנוע מסקרנותה לגבור. היא סיימה לחבוש את החתך, אך המשיכה להשהות את ידיה על ידו, לא רוצה לנתק את המגע. "מה לעזאזל קרה לך ג'יימס?" היא שאלה בקול חלש מלחישה.
ג'יימס עצם את עיניו, נעזר בידו הבריאה כדי להתיישר במקומו. "אני רוצה לספר לך, אבל אני לא יכול. זה לא סוד רק שלי, את מבינה." הוא נאנח, מרים את ידו מידה ובוחן אותה בעין חצי פתוחה. "זה ממש עוזר, תודה ליל." הוא חייך אליה. היא השיבה לו חיוך, ורק לאחר שווידאה שהוא מגיע אל חדרו בבטחה היא צנחה חזרה אל הספה האהובה שלה מול האח ושקעה במחשבות.
כבר מאותו היום היא ידעה שנמצא ביניהם הרבה יותר. היא ידעה איך היא מסתכלת על הסלית'רינים, איך המבט שבפניה נעשה כועס ומאוכזב ושונא. היא ידעה גם איך היא נדרכת למשמע אזכור שמו של וולדמורט, או, בנוסח פחות מאיים 'זה-שאין-לנקוב-בשמו', והיא ידעה איך היא מביטה בג'יימס. לא מבט של תעבה, כמו ששיערה במשך השנים שזה באמת הדבר היחיד שהיא מרגישה אליו. היה שם משהו נוסף; משהו שהיא וגם הוא לא יכלו לתאר במילים.
לפחות כך חשבה עד אותו הלילה. הלילה.
זה כבר היה בשנתה השביעית. בדיוק לפני 3 שבועות מקגונגל, משום מה, החליטה שלקראת סוף שנת הלימודים ייערך נשף מוגלגי. למרות שחלק מהתלמידים קיטרו, הרעיון הקסים את לילי. זה יהיה כמו לחתום שבע שנים של חייה, ובדרך הטובה ביותר: שילוב של שנותיה בהוגוורטס וחייה המוגלגים בבית בחופשים. למען האמת, כשהייתה עוד צעירה, היא חלמה על היום שבו תהיה בנשף בסוף שנות לימודיה. כמובן, אז הגיע הינשוף וסוורוס והיא גילתה שהיא כנראה לא הולכת לחוות את זה, ובגלל שהרגע היא גילתה שכן, היא הייתה כל כך בהקיץ שהיא אפילו לא שמה לב למה שהיא עושה. או אומרת.
עכשיו היא יושבת על מיטתה, מריצה את הזיכרון בראשה פעם אחר פעם. איך הקול העמוק והנועם של ג'יימס שואל אותה בנימוס אם תסכים להתלוות אליו לנשף, והיא, בחרפון חושים, נענת לו.
היא אפילו לא העלתה בדעתה לבוא אליו למחרת ולהגיד "סליחה, אבל זה היה בצחוק." הרי, איך תוכל לעשות זאת? ויותר מכך, למה שתרצה לעשות זאת?
זאת השנה האחרונה שלה בהוגוורטס. השנה האחרונה שבה תוכל לישון בחדרה עם מרי וביאנקה ואליס. השנה האחרונה שבה תוכל לשבת במדשאות ופשוט לבהות באגם השחור, חסרת דאגות. השנה האחרונה שתוכל ללכת לסעודות שסלגהורן ערך חודש חודש. השנה האחרונה שבה תוכל לדבר עם המראה שבחדר השירותים מבלי להיחשב משוגעת. השנה האחרונה שבה תוכל להצטיין בשיעורים. השנה האחרונה שבה תוכל להזהיר נערים במסדרון בשעת לילה והשנה האחרונה שבה תוכל לתפוס תלמידים שמארגנים תעלולים.
היא התכווצה במקומה. פתאום זה פגע בה. זאת הולכת להיות השנה האחרונה שבה היא תוכל להגניב מבטים לעברו של ג'יימס מבלי משים באמצע השיעור. השנה האחרונה שבה תוכל לראותו כל בוקר, שיערו סטור על פניו כי זה עתה התעורר. השנה האחרונה שבה תוכל לכעוס על בנות שנאנחות כל פעם שהוא מחייך, ולמצוא סיבות למה להוריד להן נקודות, רק כי היא יכולה. השנה האחרונה שלה יחד איתו.
היא הרגישה את הדמעות עולות בעיניה, ומיהרה למפות אותן לפני שימרחו את האיפור. היא ידעה שאליס תתעצבן כי היא השקיעה. לילי הסבה את מבטה לשעון שעל הקיר. עוד מעט והיא תצטרך לרדת, לבושה בשמלה שלפתע נראתה מגוחכת, לפגוש את הנער שרוצה אותה יותר משהוא רוצה כל דבר אחר בחייו ולבלות איתו את הלילה האחרון שלה בטירה.
היא לקחה נשימה עמוקה וקמה על רגליה, השמלה גולשת ומכסה את רגליה כמעט עד הסוף, כך שנעלי העקב שנעלה לא יוסתרו לחלוטין. לילי משכה מעט את המחוך של השמלה מעלה, חוששת שזה לא מחמיא לה כך. השמלה הייתה ירוקה, ירוק זית, ותאמה באופן מעורר השראה את עיניה של לילי, שנמשחו במעט שחור וכתום וירוק. החלק התחתון של השמלה היה נפוח, בסגנון שלילי אהבה, ולקראת הקצה הפך לקיפולים דקים. לילי הברישה את שיערה שהיה אסוף אחורנית וגרם לה להראות גבוהה ומושכת יותר משהייתה. מרי החמיאה לה. ביאנקה החמיאה לה. אפילו רמוס (שהצליח להתגנב אליהן לחדר בעזרת כישוף שאליס הטילה על המדרגות) החמיא לה. אבל הכל נראה עכשיו כל כך רחוק, כל כך זעיר לעומת ג'יימס. מה אם השמלה לא תמצא חן בעיניו?
ויותר גרוע, מה אם היא לא תמצא חן בעיניו?
"ליל, מישהו מחפש אותך." מרי פתחה את דלת חדרן וחייכה לעברה. "את לא רוצה לתת לו להמתין יותר מדי, נכון?" מרי צחקה, מסמנת לה לרדת.
לילי לחלחה את שפתיה, מתקדמת לעבר מרי. "בהצלחה." היא לחשה באוזנה, עדיין מצחקקת, ופינתה לה את הדרך.
בזמן שלילי ירדה במורד המדרגות, היא התרכזה בעיקר בכך שלא תיפול על העקבים, עד כדי כך שלא הבחינה באדם שבחן אותה מקצה חדר המועדון, נשימתו נעתקת.
"את יפהפייה עוד יותר מהרגיל, אם זה בכלל אפשרי." ג'יימס מלמל, החיוך התמידי שלו פרוס על פניו. לילי הסמיקה עד כלות עצמותיה והצליחה להעלות חיוך קלוש על שפתיה.
ג'יימס הושיט את ידו לעברה, "היורשה לי?" הוא ביקש בנימוס.
לילי בלעה רוק ושילבה את ידה בשלו. זרם חם תקף אותה והיא נרעדה, וג'יימס הידק את אחיזתו. אז, ורק אז, לילי הבינה את זה בבירור עוד יותר מאי פעם.
היא לא מתעבת אותו.
היא לא שונאת אותו.
היא לא רוצה שהוא יתפחלץ, כמו שנהגה להגיד לו פעמים רבות.
היא לא רוצה שהוא ייחנק מפחזניות הריבה שהוא תמיד אוכל במהירות כזו שבסופו הוא באמת ייחנק.
היא לא רוצה לעצבן אותו.
היא לא רוצה שיתעצב.
היא פשוטו כמשמעו רוצה אותו. ברמה כזאת שהיא כבר לא יכלה לעצור מבעדה.
"ג'יימס," היא נאנקה, עוצרת במקומה וחוסמת ממנו להמשיך לרקוד. ג'יימס נעצר, מטה את ראשו הצידה בשאלה.
"אפשר לצאת לשאוף אוויר?" היא תירצה. הבעת הבנה נפרסה על פניו. "כן, כמובן." הוא השיב, מושך אותה החוצה.
"אני מצטערת." היא השליכה את ידיה באוויר ברגע שבו הגיעו לעץ שמול האגם השחור. ג'יימס הסתובב לעברה, מתקרב בצעד אחד. "על מה?"
"על הדרך שבה התייחסתי אלייך במשך השנים. אני מצטערת שהבכתי והעצבתי והכעסתי אותך. אני מצטערת כשלא הייתי שם כשהיית צריך אותי ואני מצטערת ש-" ג'יימס הניח את אצבעו על שפתיה וקטע אותה מלהמשיך. הוא נד בראשו, כאילו מה שאמרה חסר משמעות עבורו. ואז, בדיוק כשחשבה שהוא עומד להגיב על דבריה, הוא הרים את מבטו ובחן את פרחי העץ.
"את יודעת איזה עץ זה?" הוא שאל. לילי מצמצה בעיניה. "מה?"
"שיערתי לעצמי. את לא נמצאת פה הרבה; בדרך כלל את על הגבעה," הוא עצר, מצביע על אחת המדשאות הרחוקות, "הזאת. למען האמת, זה לא ממש חשוב איזה עץ זה." הוא אמר, מושיט את ידו ועומד מעט על קצות אצבעותיו כדי להגיע לענף הנמוך ביותר ולתלוש ממנו את אחד הפרחים.
"את יודעת איזה פרח זה, ליל?" ג'יימס כיווץ את מצחו, בוחן את פניה. הסומק שליווה את לחייה של לילי נצבע מחדש – אדום באופן כזה שתאם כמעט את צבע שיערה.
"פרח הלילי." לילי השיבה. ג'יימס הנהן בחיוך, מגיש לעברה את הפרח. לילי הגישה את ידה כדי לאחוז בפרח, אך ידו של ג'יימס תפסה את פרק ידה ברגע שהתכוונה לעשות זאת.
"אין לך על מה להתנצל, ליל. הייתי פוץ, אני יודע את זה. אם כבר, אני צריך להתנצל. לא הייתי צריך להציק לך כל השנים. אבל את מבינה, אני בא ממשפחת פוטר, ואצלנו במשפחה אנחנו לא לוקחים 'לא' כתשובה." הוא גיחך, תופס בסנטרה ומרים אותו מעלה כך שתהיה חייבת להביט בעיניו.
נשימתה של לילי האיצה. "היום הוא היום האחרון שלי בהוגוורטס, לילי. גם שלך. של כולנו. ואני לא יכול שלא להרגיש שפספסתי משהו; השנים שלי בהוגוורטס היו השנים המדהימות ביותר בחיי. הכרתי את כל החברים שלי, שסביר להניח שאשמור איתם על קשר עד למותי. הכרתי את המורים שלמדו לאהוב אותי. הכרתי את חבריי לקבוצה, שמי יודע, אולי אפגוש אותם בקריירה של שחקני קווידיץ'," הוא צחק, וצחוקו המתגלגל גרם לבטנה של לילי להתהפך. "אבל לילי, אני יודע שאת יודעת למה הם היו השנים הטובות ביותר בחיי. אני הכרתי אותך." הצחוק נעלם, משאיר הפוגה של מתח ורצינות באוויר. ידו השנייה של ג'יימס מצאה את דרכה ללחייה של לילי. "ובכל זאת, למרות כל זה, השנה נגמרת בטעם של עוד, כאילו החיים לא נגמרו, רק התחילו." הוא עצר, לוקח נשימה עמוקה שנראה שספגה את כל האוויר שהיה בריאותיו.
"לילי, אני לא רוצה להתחיל את החיים שלי בלעדייך." הוא השפיל את מבטו, סומק קל מעטר את לחיו. לילי, באותו הרגע, נראתה כמו עגבנייה מהלכת. הוא הרים את מבטו ברגע שהרגיש לחות ביד, והופתע ונבהל לראות את לילי, מושא אהבתו, בוכה.
"ליל?" הוא שאל, חושש שאמר משהו לא כשורה. לילי נדה בראשה. "ג'יימס, תפסיק עם הדיבורים." היא ביקשה, סוגרת את הרווח שביניהם – אם בכלל- ומדביקה את שפתיה לאלו שלו.
כשלילי התנתקה ממנו במטרה לנשום אוויר, ג'יימס לא יכל למנוע מחיוך גדול לעלות על שפתיו. "לא יכולת יותר לעמוד בקסמיי, מה?" הוא שאל בהרמת גבה.
לילי חייכה גם היא, מנענעת את ראשה, "לא, לא עוד." היא השיבה חלושות לפני שהצמידה את שפתיהם פעם נוספת.