המקרה המוזר ביותר

ויתור זכויות לריק ריירדן.

נעים מאוד, אני פרסי ג’קסון, אני בן 11, וכל הזמן קורים לי דברים מוזרים. אני באמת לא יודע למה, או איך – אבל בכל יום, לפעמים פעמיים, קורה לי משהו מוזר. המקרה המוזר ביותר עד עכשיו, היה בכיתה ד’, בשנה שעברה, בחופשת הקיץ.

היום התחיל כרגיל – התעוררתי בצעקה מחלום רע, אני לא זוכר איזה אחד בדיוק – אולי ההוא עם הממוטה עם ארבעת הראשים? אני לא בטוח. בכל מקרה, התעוררתי, והתלבשתי. השעה הייתה בערך עשר בבוקר, והיה יום יפה, אז החלטתי לצאת לטייל.
"אמא, אני יוצא!" קראתי.

"טוב, תשמור על עצמך!" נשמעה התשובה.

אמא שלי אף פעם לא אומרת "שמור על עצמך" כמו שאנשים אחרים אומרים. כשאנשים אחרים אומרים "שמור על עצמך", או שהם לא מתכוונים לזה עד הסוף ומניחים שיהיה בסדר, או שהם כן חוששים – ואומרים לך את זה כדי שתיזהר במעבר חצייה או משהו כזה. אבל כשאמא שלי אומרת את זה, אני מרגיש שהיא באמת מתכוונת לזה. שהיא באמת חוששת שמשהו יקרה לי ברחוב, והיא רוצה שאני איזהר ממשהו גדול, וכנראה חזק ממני. זאת אמא שלי, דואגת לי תמיד יותר מדיי.

פתחתי את הדלת ויצאתי אל הגינה הקטנה של הבית שלנו. לא גינה גדולה במיוחד, משהו צנוע עם כמה פרחים ושיח. פתחתי את השער ויצאתי אל הרחוב. באמת היה יום יפה. השמש זרחה בלי אף ענן שיפריע לה, ורוח קלילה נשפה לי על העורף. הסתכלתי אל השמיים, שבדרך כלל נראו סוערים בדיוק מעליי, ובמרחק קילומטר ממני בכל כיוון היו יפים ובהירים. אבל היום זה היה אחרת. היום השמיים היו בהירים גם מעליי.

הלכתי לאורך הרחוב. בצד, קבוצה קטנה של נערים בני שש-עשרה או שבע-עשרה ישבו עם פחיות קולה, צחקו וקיללו. הבטתי לכיוונם, וראיתי שבספסל מאחוריהם יושב איש בגיל העמידה שנופף לי לשלום. עכשיו אתם בטח חושבים, "אה, זה בטח בן אדם נחמד שנופף לך לשלום! נחמד מצדו!" אז אני לא יודע איפה אתם חיים, אבל איפה שאני גר, אף אחד לא אמר לי שלום, בטח שלא מישהו שאני לא מכיר. ככה זה, אני לא גר בשכונה עם אנשים נחמדים במיוחד. בקיצור, לא ידעתי איך להגיב, אז הסתכלתי לאחור כדי לוודא שהוא לא פנה אל מישהו אחר, ואז נופפתי לו בחזרה והסתכלתי לכיוון אחר.

בערך שלוש שניות אחרי זה, סובבתי שוב את המבט, ועכשיו האיש עמד לידי.