המנחה שלי מנסה להרוג אותי

ויתור זכויות לריק ריירדן.

הלכתי להנאתי לכיוון המשרד שלי באוניברסיטה, כשמסביבי כמה סטודנטים נושאים את מה שכל סטודנט רגיל היה נושא בתיקו: ספרים, מחברות, קלמרים וכמה כלי נשק קטלניים. כך הלכתי, בלי לחשוב יותר מדיי או למהר, לכיוון המשרד. היום היה רגיל, בהשוואה לחייו של חצוי ממוצע, ובגילי המופלג (25) מפלצות כבר לא היוו בעבורי סכנה ממשית. החיים שלי היו בטוחים יחסית. או לפחות ככה חשבתי.

"מר ג'קסון!" נשמע קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי חצוי, צעיר ממני בשנה או שנתיים, רץ אליי מתנשם ומתנשף. "חיפשתי אותך בכל האוניברסיטה! אני צריך אותך שתעזור לי באיזה תיק. יש איזה סאטיר שרוצה שאני אייצג אותו במשפט. הוא מעוניין לתבוע קנטאור, סוסרטס אני חושב שקוראים לו, בעוון סחיטה. אני לא בטוח איך לגשת אל התיק הזה..."

"בטח, נשב על זה היום אחר הצהריים. אני פנוי..." ניסיתי להיזכר, "בארבע וחצי. יש לי שעה, נשב על זה ונפתור את זה."

"תודה, מר ג'קסון!" החצוי מהיר אל מקום אחר באוניברסיטה.

התחושה שמישהו צריך עזרה ממני הייתה טובה. ועוד יותר טובה הייתה התחושה שאני יכול לתת את העזרה שהוא צריך. אני סטודנט למשפטים כבר כמה שנים, ואני קרוב לסיום התואר השני שלי. סטודנטים שלומדים לתואר הראשון באים אליי לבקש עזרה לעתים קרובות.

המשכתי בדרכי אל המשרד, עד שהגעתי אל הדלת, שעליה הייתה מדבקה כחולה (אני התעקשתי על הצבע), עם כמה מילים בפונט פשוט: "משרד מס' 24: פרופסור תמי מקאורנוס ומר פרסי ג'קסון". תמי הייתה המנחה שלי לתואר השני, וידעה כל פרט ופרט במשפטים. לפי מה שהבנתי היא הייתה איזו שופטת בחירה באולימפוס... לא הייתי בטוח של איזה אל או אלה היא בת אבל לא שאלתי. נכנסתי בדלת, ותמי כבר הייתה שם. היא ישבה על כיסא מסתובב כזה, עם גלגלים. תמיד רציתי שיהיה לי כיסא כזה, אבל הסתפקתי בכיסא פלסטיק פשוט. היא ישבה מאחורי שולחן שעמד באמצע החדר, כך שזה נראה כאילו הגעתי לשיחה עם המנהל בבית ספר יסודי.

"מר ג'קסון," היא אמרה. ניסיתי להיזכר כמה פעמים קראו לי ככה היום. הרבה. "טוב לראות אותך. שב בבקשה." תמי החוותה על הכיסא למולה ואני התיישבתי. "אתה מבין," המשיכה, "אתה הרי הבן של פוסידון. פוסידון לא היה אמור להוליד ילדים. אני מאמינה שיש מידה של חוסר צדק בזה שהוא החליט להביא ילד לעולם..."

ניסיתי להבין לאן זה הולך. "נכון..."

"אה, יופי! אז אתה מבין למה אני חייבת להרוג אותך!"

ידי נשלחה אוטומטית אל כיסי, שבו ישב העט הקטלני שלי, אנקלוסמוס. "תגידי, תמי, את בת של איזה אל...?"

תמי צחקה. "הו, פרסאוס, אני לא חצויה. תמי זה קיצור של תמיס. אני תמיס, אלת הצדק."

אחרי שנים של גילויים כאלה, שום דבר כבר לא הפתיע אותי. החלטתי להפוך את העט שלי לחרב. צעד מטופש כנראה.

"כמה חבל, אתה רוצה להפוך את זה לדו קרב. מילא. אני מניחה שיהיה הוגן לתת לך הזדמנות להציל את עצמך." האלה שלפה חרב ארוכה. מעולם לא חשבתי שאראה את המנחה שלי למשפטים מחזיקה חרב כזאת.

"אני לא רוצה שזה יהפוך לדו קרב," אמרתי, "את לא חושבת שזה לא יהיה הוגן להעניש אותי על משהו שאבא שלי עשה?"

"פרסי, אני לא עושה את זה כדי להרוג אותך. אתה נער מקסים, באמת. אני עושה את זה כדי להעניש את אבא שלך, שהוא יתאבל. כך יעשה צדק."

אומנם עדיין לא הרגיש לי הוגן שאני צריך למות בשביל להעניש את אבא שלי, אבל מניסיוני האישי אין טעם להתווכח עם אל. בטח שלא עם תמי. הנפתי גבוה את אנקלוסמוס, והייתי מוכן לפעולה. ואז היא נתנה את המכה הראשונה. הדפתי אותה עם החרב, אבל היא הייתה כל כך חזקה שנפלתי על הגב. האלה ידעה להשתמש בחרב. קמתי בקפיצה וניסיתי להכות בה מהצד, אבל האלה חסמה אותי בלי להתאמץ. החלטתי לנסות שיטה אחרת. הצבעתי בידי על החלון של המשרד וצעקתי "תראי, ציפור!"

האלה הסתובבה. "איפה?"

ניצלתי את ההזדמנות וחבטתי חזק ברגל של האלה עם החרב. האלה נפלה. 

"לא הוגן! לא הוגן! אתה רימית!"

רציתי לרחם עליה, אבל ידעתי שאם אנסה היא תהרוג אותי מיד. כיוונתי את החרב אל חזה, ואמרתי, "בואו נסכים שלא מנסים להרוג אותי." 

"אבל זה –" קירבתי את החרב אל חזה. "טוב, בסדר."

"אני רוצה שתשבעי בנהר סטיקס." אמרתי.

"אבל –" הצמדתי את החרב לחזה. "בסדר. אני נשבעת בנהר סטיקס שלא אנסה להרוג את פרסי ג'קסון."

"יופי," נרגעתי, והורדתי את החרב. "עכשיו, אני צריך עזרה באיזה תיק..."