הילד שעוד יותר נשאר בחיים

בס"ד

לא בכל יום אני הופך להיות המשתמש עם הכי הרבה פאנפיקים. זה קרה רק איזה שלוש או ארבע פעמים. וואי, אני צריך באמת לשמור יותר על התואר הזה. כל הזמן לוקחים לי אותו. בכל מקרה, הפאנפיק מוקדש לעצמי לכבוד התואר החדש, בתקווה שיחזיק הפעם ליותר זמן. כך או כך, מאה וחמש פאנפיקים זו אבן דרך באתר שאף כותב לא הגיע אליה מעולם, נכון לכתיבת שורות אלה.

ויתור זכויות וזה

קליף גוטסון רץ אל תוך מעבה היער. היא לא תמצא אותו שוב, הוא לא ייתן לזה לקרות.

"קליף!" היא צעקה, "איפה אתה? קליף!"

הוא התכופף בין השיחים, מנסה להאזין לבואה. מאיפה היא באה?

"אני אהרוג אותך, והפעם זה סופי!" הוא שמע את קולה של הלגה, מכשפת האופל הגדולה של סקנדינביה.

הו, לא. לא הפעם. היא לא תהרוג אותו שוב, הוא לא ייתן. הוא טיפס בדממה על העץ הסמוך אליו, רק כדי לראות אותה משתוללת ברחבי היער ושולחת קללות ממיתות לכל עבר.

נהדר, קליף חייך לעצמו. ככה היא הסגירה את מיקומה.

"איש מאיתנו לא יוכל לחיות כל עוד השני ימשיך להתקיים, קליף!" היא צרחה, "ונמאס לי שאתה מפריע לי להרוג בוצדמים!"

קליף טיפס עוד קצת למעלה. עוד רגע והוא יוכל לכוון את שרביטו לעברה, ולהשתמש בלחש הקטלני שלו: אקספליארמוס.

ואז הענף עליו דרך השמיע קול שבירה.

הלגה מיד הרימה את עיניה למעלה. "הנה אתה!" היא חייכה, "אחת שתיים שלוש קליף! אתה העומד!"

הוא נראה מבולבל. מה זה היה אמור להיות?

"נראה לך?!" היא רעמה, "זהו,  זה הסוף! קבל בהכנעה את גורלך, קליף גוטסון! וגורלך הוא להיות פגר!"

קליף נאנח. בטח יש אדוני אופל אחרים שהיו נואמים באופן יותר אלגנטי, אבל אם זו המכשפה האפלה שאיתה הוא צריך להתמודד, אז כך יהיה.

הוא קיבל בהשלמה את גורלו. אין מנוס, היא תפסה אותו. ואחרי מותו, הוא קיווה שחבריו ישלימו את העבודה ויחסלו אותה ואת חסידיה, אוכלי ההרג, פעם אחת ולתמיד.

היא כיוונה את שרביטה לעברו. "אבדה קדברה!"

הלחש פגע ישר בחזהו של קליף, והוא נפל מטה מטה. הוא מת עוד לפני שפגע בקרקע.

אבל כשפגע בקרקע, הוא מיד שב לחיים. זהו קליף שלנו, נשאר בחיים סדרתי.

חבריה של הלגה צצו מבין העצים. "הוא מת?" שאל אחד מהם.

הלגה התקרבה אליו בחשש. קליף מיהר לעצום את עיניו ולעצור את נשימתו.

"אני מקווה שהפעם הוא מת," היא ענתה. היא הביטה בו למשך כמה שניות, ואז כנראה החליטה שזה מספיק. היא לא למדה מהניסיון. "הוא מת," היא הכריזה.

"הידד!" הריעו חסידיה.

"תחי הלגה הפלפאף!" קראה אוכלת הרג אחת.

הלגה רקעה ברגלה. "שוטה, בפעם המיליון, אני לא הלגה הפלפאף!" היא רטנה, "אני הלגה שטרית! זה שיש לנו את אותו שם פרטי לא אומר כלום! קרושיו!"

ובזמן שאוכלת ההרג ההיא נאנקה מכאבים, קליף ניצל את הסחת הדעת והסתלק משם. הוא מזמן הבין את הפרינציפ: ברגע שאתה מקבל את המוות בהכנעה, כך אתה תשרוד את הקללה הממיתה. זה היה כתוב בספר של הבריטי ההוא, "הקוסם שמכר את אש המחץ שלו", שבעיקר היו שם כל מיני טיפים להצלחה והתעשרות. בדרך כלל קליף לא אהב את הספרים הטרנדיים האלה, אבל אין ספק שהאחד הזה היה מוצלח הרבה יותר מ"לא רציונלי ולא מכושף" או "מאלפוי עשיר – מאלפוי עני" שהיו גם הם ספרים אחרים באותו הז'אנר.

קליף יצא בריצה ממעבה היער, רק כדי לפגוש את חבריו ההמומים, חברי מסדר עוף הבוץ.

"קליף!" רצה אליו פאולינה, חברתו הטובה, "חשבנו שאתה מת!"

שון האריס, החלק השלישי בחבורה שלהם, טפח על שכמו. "היינו בטוחים ששמענו אותה הורגת אותך, קליף."

קליף העיף גרגר אבק מכתפו. "נכון, אבל אתם כבר מכירים אותי. אני תמיד ניצל."

"כן, ממש הילד שנשאר בחיים," נשמע קולו של מת'יו, בן כיתתם עם הפנים העגולות והשיניים הבולטות, שהביט בקנאה בצלקת הברק שהתנוססה על סנטרו של קליף, היכן שפגע בו הלחש לראשונה כשהיה תינוק.

"בזמן שהיית ביער, מת'יו ערף את ראשו של שרקן המחמד של הלגה," התמוגג שון.

קליף הביט בו בגאווה. "כל הכבוד, צ'מברליין!" הוא התמוגג. "ועכשיו, צריך להביס את הלגה!"

"השתגעת? אחרי שהיא ניסתה להרוג אותך ככה?" התחלחלה פאולינה, "זה מסוכן!"

"ניסתה ולא הצליחה," חייך קליף, "זו הפעם השלישית!"

ואז, ממעבה היער, הלגה הגיחה בריצה יחד עם צבא אוכלי ההרג שלה. "מוות לבוצדמית! אבדה קדברה!" היא ירתה, ונראה היה שהלחש עומד לפגוע בפאולינה!

"לא!!!" קליף זעק. הוא זינק לעבר פאולינה והדף אותה, סופג את האור הירוק במקומה.

"לא! קליף!" זעקו שון ופאולינה. מת'יו פשוט משך בכתפיו. אולי עכשיו הוא יקבל את הפוקוס שמגיע לו.

אבל קליף מיד התנער והתעורר.

הלגה הביטה בו בפה פעור. "מה? איך?" היא שאלה.

"הראיתי נכונות להקריב את עצמי למען חבריי," חייך קליף בעודו נעמד ומעיף גרגר אבק מכתפו. הלגה המוטרדת בחנה את שרביטה וטפחה עליו קלות. אולי היא צריכה למצוא קללה הורגת אחרת, אחת מוצלחת יותר. כזו שלא מפשלת בגלל תירוצים יפי נפש כאלה ואחרים. אבל עד אז, זה מה שיש לה.

"הו, קליף, עשית זאת שוב!" התמוגגה יסמין, אחותו הקטנה של שון. קליף ניגש אליה והם התנשקו בעוז.

ואז הוא ניגש לעבר הלגה. "הפעם זה הסוף, גברת הפלפאף!" הוא רעם לעברה.

הלגה צרחה השמיימה, ואז אמרה, "בפעם המיליון ואחת, אני לא הפלפאף! אני הלגה שטרית! אבדה קדברה!"

"אקספליארמוס!" קליף ירה בחזרה. חוט אור דקיק בצבעי אדום וירוק נמתח ביניהם, עד שפגע בהלגה והיא מתה.

הייתה דממה לכמה שניות, ואז כל חברי מסדר עוף הבוץ צרחו באושר. "הידד!" הם התלהבו, "ניצחנו!"

"איך עשית את זה?" שאלה פאולינה בהתרשמות.

"זה כי השרביט של הלגה הוא לא באמת השרביט של הלגה, אלא שרביטו של הייפריון ספאנגן, יריבנו המושבע," ענה קליף.

"אוי, רק לא ספאנגן!" רטן שון.

"אבל אני הבסתי את ספאנגן באחוזת ספאנגן, זוכר?" קליף התלהב, "ולכן השרביט שהלגה השתמשה בו היה נאמן לי!"

"רגע, עכשיו שרדת את הקללה הממיתה עוד פעם!" שון ציין, "בקרב מולה!"

"וגם עוד פעם, כשהצלת את חיי!" התלהבה פאולינה.

"מה שאומר שניצלת מהקללה הממיתה כשהיית תינוק," ספרה יסמין, "ואז גם בקרב שלכם בבית הקברות אחרי שהיא הרגה את אדורארד קאלן..."

"ועוד פעם ביער," המשיך מת'יו, "ועוד פעם עכשיו כשהרגת אותה. ארבע פעמים, בדיוק כמו הארי פוטר."

"היי, זה ההוא שכתב את הקוסם שמכר את אש המחץ שלו!" אבחן קליף.

"כן, הוא... הוא עשה גם את זה," אישר שון. "אבל למעשה שרדת את הקללה הממיתה עוד פעם, כשהצלת את פאולינה."

עיניו של קליף אורו. הוא גם הביס את אדונית החושך וגם שרד את הקללה הממיתה חמש פעמים? שתי ציפורים במכה!

"ואתם יודעים מה זה אומר..." הוא חייך במסתורין.

הארי ג'יימס פוטר ישב לו באחוזתו, שמח וטוב לב. הוא לגם מעט מגביע היין שנח לצידו, ונתן לגמדון הבית שלו להאכיל אותו בענבים.

"יותר חזק, פאנקי," הוא ביקש מגמדון בית אחר, שכל תפקידו היה לנפנף בענף דקל רחב ידיין שתפקד כמניפה.

"מה איתך, פדיקוריצ'ר?" שאל הארי גמדון אחר.

"סיימתי לשייף את כפות הרגליים שלך, אדונילי," הוא קד לעבר הארי.

הארי נאנח. החיים נפלאים כשאתה קוסם מפורסם. כל כך הרבה תרומות, מתנות ואהדה ציבורית עשו את שלהן, רק כי הארי הוא היחיד בכל תבל ששרד את הקללה הממיתה ארבע פעמים.

אלא שאז דלת חדר הכס של הארי נפתחה, ובמפתן עמדו שני גברתנים חסונים. "אתה הארי פוטר?" אחד מהם רעם.

"אלא מה?" הוא ענה בחיוך, "הבסתי את אדון האופל במו ידיי ושרדתי את הקללה הממיתה ארבע פעמים. יש יותר טוב ממני?"

"כן, קליף גוטסון!" רעם הגברתן השני.

"סליחה, מי?" הארי שאל בבלבול.

"ההוא משוודיה, נו," ניסה להסביר אחד הגברים החסונים, "הוא הביס את אדונית החושך שלהם, הלגה!"

"הלגה הפלפאף?" תמה הארי, "היא לא מתה לפני אלף שנה בערך?"

"לא הלגה הפלפאף," הסביר אחד מהם, "הלגה שטרית. והוא גם שרד את הקללה הממיתה חמש פעמים."

"חמש פעמים? מה זה אומר?" נחרד הארי. הגמדונים שטיפלו בו הביטו בו בחשש והתרחקו ממנו.

"לא, רגע, חכו!" ביקש מהם הארי, "פדיקוריצ'ר! פאנקי! מסאז'קי! ענבימסקי! ישנוני! רגזני! אפצ'י! דוק!"

"קום, פוטר," רעם הגבר השרירי, "אתה לא רצוי כאן. הגמדונים האלה הולכים לשרת אדון חדש."

"לא!!!" הארי היה על סף דמעות, "ומה עם כל המעריצות שלי שמחכות לי בחוץ? הן לא יתנו לזה לקרות!"

"איזה מעריצות בדיוק?" גיחך הגבר השני. הארי מיהר לכיוון הפתח של חדר הכס, איפה שתמיד התגודדו להן המעריצות. אלא שלדאבונו, כולן הביטו במישהו אחר, עם צלקת ברק על הסנטר ומכשירי שמיעה עגולים ואייקוניים.

"היי, סליחה! מה איתי?" שאל הארי את אחת המעריצות. היא הסתובבה לעבר הארי בכעס. "מי אתה? אתה מפריע לי!" היא זעפה.

"אני? אני הארי פוטר! הילד שנשאר בחיים!" הוא נעלב.

המעריצה ההיא משכה בכתפיה. "אז זה קליף גוטסון, והוא נשאר בחיים אפילו יותר."

אחד המאבטחים הניח יד כבדה על כתפו של הארי. "איך אמרת שקוראים לך? ברני פלונטר? בוא, זזים."

הארי נאנח. הוא לא ידע שלהקים את האגודה והקרן לילדים שנשארו בחיים כתוצאה מהקללה הממיתה אבדה קדברה (ע"ר) יתנקם בו בסופו של דבר.

אולי מוטב שיחזור הביתה. ג'יני מחכה לו שם, בכל זאת.

הוא הגניב מבט לעבר קליף גוטסון. בעוד חייו של הארי יתמלאו במכשולי החיים הרגילים, עכשיו כשהוא אדם רגיל מן המניין, נראה שעבור קליף הכל נראה מבטיח. ממש כאילו מר גוטסון הצעיר עומד לסיים את המסע המאיר שלו.