מצב קיים, היסטוריה מתמשכת

אחרי שעות באוטובוס, וויכוח עם החיילת בש"ג כי כמובן שהייתה בעיה עם אישור הכניסה שלו, ווטסון סוף סוף צלע לתוך הבסיס החדש שלו. הוא עצר אחרי כמה צעדים, הניח לקיטבג לצנוח לקרקע, ושאף מלוא ריאותיו מהאוויר של הרי ירושלים. בית אל לא היה מרשים במיוחד אחרי בינת ג'בל והנוף שמסביב, אבל כל דבר עדיף על ר"מ 2.

"יוני?" הקריאה בשמו משכה אותו חזרה למציאות כמו אבן. "אשכרה יוני ווטסון! מה קורה לא רואים אותך?"

ווטסון משך בכתפיו מתוך הרגל, ופניו התעוותו בכאב. "בית חולים וזה."

"וואלה." מייקי סטמפורד לא השתנה מאז הקורס פרמדיקים לפני קצת פחות משנתיים, עדיין היו לו קמטי הצחוק והמבט הטרוד, המשקפיים ישבו עקומות על אפו, והוא עמד כאילו היה מעדיף לשבת ולדבר במקום להיות במצב הביניים הזה של שיחת מה-נשמע. הוא קימט את מצחו. "לא אמרו לנו שאתה מסתפח אלינו."

"אני… לא," ווטסון נאנח. "העבירו אותי לחמ"ל רפואה."

"אה-" מייקי לא הצליח להסתיר לגמרי את ההפתעה שלו. "דווקא סבבה שם. אני מכיר את החבר'ה, הם יתנו לך לישון טוב יותר מאלה שהיו איתנו בבה"ד, זה בטוח. אני יכול להראות לך איפה זה."

"אני אשמח, אבל קודם…" ווטסון חשק שיניים. "איפה אני יכול לשים את הדברים?"

"הייתי אומר שתלך לחמ"ל או שתמצא את המגורים שלך, אבל המרפאה שלי פה ליד ואם כבר הגעת בזמן לארוחת צהריים בוא תאכל איתי ארוחת צהריים. דיברת כבר עם המפקד החדש שלך?"

"כן," ווטסון תלה את הקיטבג חזרה על כתפו הבריאה והתקדם באיטיות לצד חברו מהקורס. מייקי תמיד היה אדם שנוח ללכת איתו כי הוא התנהג כאילו לא שמע על למהר מימיו. "ניר, אני חושב שזה השם שלו. הוא ביקר אותי ברמב"ם בסוף הסיפוח." רס"ל ניר אילן נתן לו מספר טלפון, המליץ לו על קו האוטובוס המהיר יותר לבסיס מהתחנה המרכזית של ירושלים ועל עוד קו שיוצא מאריאל, והבטיח שאפשר לדבר איתו על הכל ושעם העקמת והפרופיל 45 שלו הוא מכיר את המערכת הצבאית מהצד של נכה טוב מספיק כדי לעזור לעצמו וגם לחיילים אחרים.

"אה, ניר סבבה, לא יהיה לו אכפת שעיכבתי אותך." מייקי הוביל אותו לתוך המרפאה, שהייתה ממוקמת בקומה השנייה של בניין דו-קומתי אפור ומדכא מבחוץ, ומבפנים הצבע התקלף מהקירות, אבל במסדרון ובחדר ההמתנה היו כמה כיסאות וספסלים סבירים למראה, ובין חדר החובשים לחדר הרופא עמד עציץ גדול עם צמח מלאכותי, והחייל שישב בחדר החובשים על ב' והצמיד לזרועו גפרור בוער נראה חמוד, אז אולי לא הכל-

ווטסון זרק את הקיטבג על הרצפה וזינק אחורה במסדרון ולתוך חדר החובשים, תפס במפרקי ידיו של החייל והחזיק אותן רחוק אחת מהשנייה, ואז משך אליו את הזרוע שהחייל צרב, השרוול של המדי ב' של החייל עדיין מגולגל עד המרפק. הנזק כבר נעשה, כמובן; במרכז האמה של החייל היה שקע ורוד-לבן של דרמיס חשוף, שוליו בגוון חום-שרוף והעור מסביב נעשה בהדרגה אדמדם. "מייקי, תביא לי מים קרים!" ווטסון קרא מעבר לכתפו. הכיור היה לידו אבל הוא לא התכוון לקחת סיכון עם החייל הזה, עם זה שהוא יעשה לעצמו עוד משהו. "תן לי את הגפרורים שלך," הוא אמר בקול שקט יותר.

החייל איגרף ופתח את ידיו כמה פעמים, ואז הביט בעיניו של ווטסון. "בכיס השמאלי של החולצה שלי." הוא העביר את מבטו מפניו של ווטסון לידיו וחזרה למעלה. "אתה מתכוון להחרים לי את הגפרורים בעצמך, או…?"

"אה, כן," ווטסון פלט ושיחרר את ידו הבריאה של החייל, שהשחיל את אצבעותיו הארוכות לכיס החולצה שלו ושלף את קופסת הגפרורים בחן של קוסם שמוציא לילד מטבע מאחורי האוזן. ווטסון לקח את הקופסה ושמט אותה לרצפה. "למה עשית את זה?" הוא שאל בזהירות, קולו נמוך ורך, והעביר את כריות אצבעותיו החופשיות על פני הכוויה.

החייל השפיל את עיניו שוב, עוקב אחר תנועותיו של ווטסון. "אני…" הוא קפץ כשמייקי התפרץ לחדר, קימט את מצחו ונימת קולו הפכה רגועה ועניינית כשדיבר שוב: "מייקי, שכח מהשטויות שלי ותעשה בבקשה משהו בשביל הכתף של החבר הפרמדיק שלך."

"אין צורך, אנ-" ווטסון קטע את מחאתו. הוא בחן את פניו של החייל, תר אחר סימנים ללעג, או הפתעה על ניחוש נכון, בעיניו האפורות. "איך ידעת על הכתף שלי?"

"אתה נזהר באיך שאתה מזיז את היד השמאלית שלך, אתה מפעיל בעיקר את מפרק המרפק אבל ביד הימנית אתה זז מהכתף, כלומר הכתף השמאלית שלך נפגעה איכשהו. זאת הייתה יכולה להיות נכות מולדת או פציעה ישנה, אבל אתה עושה את התנועות הקטנות האלה איתה, כאילו אתה עומד להזיז את יד שמאל כמו את ימין, אבל אז אתה עוצר את עצמך, כלומר נדרש מאמץ מודע כדי להסתגל למגבלה הזאת. זה פצע חדש, ובמצב כזה ייתכן שעדיין אפשר להחזיר אותה לתפקוד מלא, אבל לא כשאתה סוחב תיקים ענקיים עליך לאורך חצי מהבסיס." הוא עצר. "אפשר לעשות משהו לגבי הכתף?"

ווטסון עצם את עיניו. "לא. משהו באיך שהעצם התרסקה כשכדור פגע בה… אי אפשר לתקן אותה."

"אני מצטער," החייל מלמל. "ואם זה משנה, לא ניסיתי לפגוע בעצמי - הייתי צריך לבחון את ההתפתחות של כוויה ממגע ישיר עם אש בטווח קצר, והדרך הכי יעילה לעשות את זה הייתה באמצעות ניסוי עצמי, זה מקל על הביצוע ועל התצפיות. ברוך הבא לחטמ"ר." הוא שיחרר את ידו בעדינות מאחיזתו של ווטסון ויצא מהחדר.

ווטסון הביט באצבעותיו בריחוק מסוים, כאילו אם יבהה בהן מספיק הוא יצליח לרפא את הכוויה של החייל בכוח המחשבה. הוא נאנח, הפנה את תשומת לבו חזרה למייקי, וגיחך. "החובש החדש תמיד ככה?"

"חובש חדש?" מייקי קימט את מצחו, ואז צחק במבוכה. "אה, לא אחי. זה היה הקמ"ן."

*

הקציצה והאורז לא נראו מפתים, כצפוי, אבל עבר המון זמן מאז שווטסון אכל מחוץ לבית חולים והסטנדרטים שלו היו נמוכים מספיק כדי שזה לא יפריע לו. הוא לעס תוך ניתוק מוחלט מבלוטות הטעם של עצמו, וניצל את שעת העומס כדי לבחון אנשי קבע – את נגד המטבח היה קל לזהות, אבל הוא היה על חצי ב'; הרס"ר בלט לעין, בשביל זה הוא רס"ר; שלוש קצינות במדי ב' עם דרגות כתף נכנסו בצחקוקים, ואחריהן שני קצינים במדי א' שהתווכחו בקולות מהוסים. "אתה מחפש מישהו, ווטסון?" מייקי נופף במזלג מול פניו של ווטסון כדי ללכוד את תשומת לבו.

"בטח," השיב ווטסון בהיסח דעת. "תגיד, יש לכם פה קטעים עם דרגות?"

"פז"ם כאילו?"

"למה הקמ"ן שלכם מסתובב בלי דרגות, בלי כומתה אפילו? זה קטע של החטמ"ר או משהו של מודיעין?"

"לא זה ולא זה," מייקי הכניס לפיו חתיכה מהקציצה ועיקם את פניו. "זה בעיקר קטע של שרלוק הולמס."

גרגירי אורז ניסו להתנקש בווטסון. הוא השתעל ופלט כמה מהם החוצה. "לא באמת קוראים לו שרלוק הולמס."

"נשבע לך אמיתי," מייקי הניח יד על לבו. "ראיתי את החוגר שלו פעם, זה אשכרה השם שכתוב שם. גם הוא חייל בודד," הוא הוסיף, ומילא את פיו בקציצה המסתורית בניסיון מובהק לדובב את ווטסון. בתגובה ווטסון שילב את ידיו על חזהו, מבהיר באופן חד משמעי שזה לא הולך לעבוד.

מייקי היה מתחשב מספיק כדי לסחוב את הקיטבג בשביל ווטסון רוב הדרך מהמרפאה למגורים, התעכב ליד כל דלת כדי לקרוא את שמות הדיירים, ואחרי שני גרמי מדרגות קרא בניצחון. ווטסון הציץ פנימה, מכין את עצמו למראה הכי מזעזע בעולם, ונאנח בהקלה כשנגלתה לעיניו מיטה תחתונה פנויה. כאב ראש אחד פחות.

מייקי הציץ בשעונו, הסביר בהתנצלות שההפסקה שלו נגמרה ומיהר לחזור למרפאה. ווטסון היה אמור להתקשר לניר עכשיו, למצוא את החמ"ל ולהתחיל את החפיפה לתפקיד החדש שלו, אבל זה היה יום ארוך והחדר היה ריק והוא בילה שעה שלמה חבר מהקורס שהוא לא פגש כבר איזה שנה, והוא רק רצה לשבת רגע עם עצמו, לעצום עיניים ולהתאפס קצת.

פיצוץ עז הקפיץ אותו, גופו נחבט ברצפה כשהוא נפל מהמזרון. השמש הייתה נמוכה יותר בשמיים, הרצפה קרה וחזהו של ווטסון כאב מהמאמץ להסדיר את נשימותיו. שום דבר אחר בחדר לא נפל או זע ממקומו. ווטסון נשך את כף ידו וצרח.

*

הימים הבאים היו מתסכלים במיוחד – בהיותו חדש בתפקיד ווטסון היה צריך לעבור חפיפה, אבל הרבה פרטים היו מוכרים לו מקורס פרמדיקים כזה או אחר, או מהניסיון בשטח, וכל העסק היה טרחני, והחמ"ל היה קטן יותר משהוא דמיין והרגיש צפוף כשהיו בו יותר משלושה אנשים, והוא היה כל כך עייף אבל לא היה לו לילה אחד סביר של מנוחה מאז שהגיע לבסיס הזה. ומייקי לא הסכים לתת לו כדורי הרגעה ללא מרשם, רק אופטלגין. גם כן קשרים במרפאה.

אחרי הלילה הגרוע הרביעי ברצף ווטסון נכנע ויצא לעשות סיבוב לילי בחוץ. בהתחשב באיכות השינה שלו, הוא לא הופתע כשחש את העייפות גוברת עליו, והתיישב בהכנעה בפינת העישון שנדד אליה, שלמרבה ההקלה הייתה ריקה מאדם. הוא מצמץ וקפץ בבהלה כשהבין שאור הבוקר הפציע והוא העביר חמש שעות בשכיבה על ספסל, כך שגם הכתף השנייה שלו כאבה. לא עוד הליכות לילה, הוא אמר לעצמו.

אבל הערב הבא הגיע, והפעם הוא צרח מתוך שינה, וכשהתעורר אחד החיילים האחרים בחדר נהם באוזנו איך בדיוק הוא ישבור לווטסון את העצמות אם הוא יעיר אותו שוב. ווטסון לא חש צורך להסביר איך פעילות מוחית מתוך שינה ולפעמים גם במצב ערות אינה נשלטת, ובמיוחד הוא לא רצה לשתף אילו עצמות בגופו בדיוק החלימו. כתף תפוסה הייתה מחיר סביר לשלם כדי להימנע מצרות שהוא לא היה כרגע במצב להתמודד איתן. אלוהים ישמור, אם האפס הזה היה מתעסק איתו לפני יולי-

לפחות על הספסל הוא מגיע לרצף סביר של שעות שינה. אוויר הרים צלול כיין וכולי.

בלילה השלישי לאחר המעבר החצי-קבוע שלו לספסל שרלוק הולמס מצא אותו. הקמ"ן הטה את ראשו כמו ציפור סקרנית. "נוח לך?"

ווטסון גנח.

הקמ"ן היסס, ידיו זעו בעצבנות בטרם תחב אותן לכיסיו. "תרשה לי לשבת לידך? רק- אם זה בסדר, מצדך, זאת אומרת."

"אה," ווטסון מלמל, והתקפל לתוך עצמו כדי לפנות מקום על הספסל. "בטח, תרגיש חופשי."

שרלוק הולמס הקיף את פינת העישון, נעצר בצד הספסל הקרוב לראשו של ווטסון, והתיישב בזהירות. "מה קרה שאילץ אותך לישון בחוץ?" הוא שאל בשקט, קולו עדין.

ווטסון קימט את מצחו, לא בטוח איך להגיד אני כזה דפוק בראש שאפילו לכבות את המוח אני לא מצליח בלי להבריח את האדם היחיד שהוא הכיר מאז שנדפק בראש והצליח לתקשר איתו כמו לפני. "אני לא מרגיש הכי טוב בעולם כרגע," הוא השיב בזהירות. "זה... מפריע לי לישון, ואני מתעצבן מהר, ורעשים חזקים מציקים לי בקטע לא הגיוני." אלוהים, זה נשמע משוגע. "זה לא ככה בדרך כלל. אני קרציה בדרכים אחרות כשאני בריא," הוא ניסה לחייך.

שרלוק הולמס המהם וישב בדממה לרגע ארוך. "זה בגלל משהו שקרה בלבנון?"

ווטסון הזדקף בבת אחת, תמהיל של זעם ובהלה גואה בקרביו. "מי סיפר לך-"

"אף אחד!" עיניו של הקמ"ן נפערו והוא החזיק את ידו ביניהם במעין מחווה מפייסת. "אף אחד לא סיפר לי, אני פשוט... חשבתי. הפציעה שלך, ויותר מזה שפת הגוף שלך, בבירור נובעת מפעילות מבצעית מתמשכת שכללה סכנה ישירה לחייך, אבל לא לוחם – אתה מחפש פצועים, מורגל להגיב אליהם כמה שיותר מהר ולוקח פיקוד על מצב רפואי. לא רופא כי אתה סמל, אז פרמדיק, אולי חובש אבל אתה עושה רושם של סמכות יותר בכירה בשטח. היית חיוור נורא ביום שהגעת לבסיס, כלומר לא היית בחוץ הרבה זמן, שזה הגיוני בהתחשב במצב הכתף שלך. פרמדיק שנפצע לאחרונה ואושפז בבית חולים לתקופה ארוכה, היית יכול לשרת רק בלבנון."

ווטסון בהה בו. "כן, זה-" נכון לא הייתה מילה חזקה מספיק. מדהים, כן, אבל גם בבקשה אל תשאל עוד על לבנון. "איך אתה עושה את זה?"

נדמה לווטסון שהאוזניים של שרלוק הולמס האדימו. הוא שמר לעצמו את דעתו שזה חמוד. "אתה מציל אנשים, אני לומד אותם. אני מזהה דפוסים, שם לב לפרטים הקטנים ומחבר אותם למסקנה מתבקשת." הוא פונה לווטסון בחצי-חיוך. "אחת פשוטה היא שאתה לא ישן כאן מבחירה,  אז מה דעתך לעבור לישון אצלי?"

*

כמובן, הולמס דיבר על מיטה ספייר.

חמ"ל מודיעין לא רחוק מחמ"ל רפואה, וחדר השינה של הולמס הוא פחות או יותר חלק מהחמ"ל – חדרון ברוחב מטר עם מיטה מתקפלת שתופסת את רובו – אבל במסדרון הצמוד, בחדרים שהסמב"ציות הוותיקות סיפרו לווטסון שהם סתם ריקים ונעולים, נמצאים חמ"לים נוספים שאיש לא נגע בהם כבר שנים, ולהולמס במקרה יש מיטה מתקפלת נוספת. והוא יודע לפרוץ מנעולים.

"בסופו של דבר זה אינטרס תכליתי למקם אותך כאן, מעבר לעניין הספסל," הולמס אמר. "זה משאיר אותך קרוב לצוות החדש שלך, מאפשר לך להגיע לחמ"ל מהר במקרה של הקפצה וגם להישאר שם עד מאוחר כדי ללמוד מה שנשאר לך. המפקדים שלך מזמן היו צריכים לדאוג לזה בעצמם."

"באמת, הולמס," ווטסון גיחך. "אני בא מהשטח, אתה חושב שלישון בחוץ מאיים עליי?"

"אני חושב שזה שאתה מורגל בתנאים קשים לא אומר שאתה צריך להמשיך לסבול אותם," הולמס התעקש.

"וואלה." ווטסון תהה אם זה תכסיס, כמו של הפסיכולוג בבית חולים, איזו דרך משונה להתגרות בו בדיוק במקומות הנכונים כדי לגרום לו לדבר ועוד להרגיש בטעות שזה מיוזמתו. אבל לא, שרלוק הולמס ידע על הכתף, ועל לבנון, וכנראה שגם על החייל מהחדר, וכל זה יותר מדי טרחה בשביל מישהו שרק רוצה לקבל הופעה פרטית מבית קרביים שבורים. וזה אומר ששרלוק הולמס באמת מאמין שווטסון לא צריך לסבול יותר. ובאמת מאמין שווטסון מציל אנשים. ובאמת קיווה שיש לכתף של ווטסון סיכוי. וזה קצת מסיבי לעכל בבת אחת את כמה שהכוונות הטובות היו כנות כל הזמן הזה.

"תגיד," הוא אמר באיטיות. "בין כל המסקנות שלך, שמת לב למשהו משותף לשנינו?"

הולמס הבין, ווטסון יודע מיד, כי הוא היסס בטרם השיב, בביטחון מלא, "כן. יש משהו."

"יופי," ווטסון הינהן, ונישק אותו. לא הייתה טיפת קור בהיגיון שלו.

		הפרק הבא