דיבוק-הבית החמישי

מבוטא

הוא ישב שם, נועץ את עיניו בשולחן המורה. עיניו של הילד היו מזוגגות. האישונים כמעט בלתי נראים. רק אור לבן מרצד מעל עיניו. פיו היה סגור בהבעה מעט מאופקת. אבל הוא לא זז. רק נעץ את עיניו.
ארס ישב בכיתה לגמרי לבדו. אולי ישב היא לא בדיוק המילה המתאימה... ארס ריחף מעל הכיסא, כאילו כוח בלתי אנושי שלט בו. ארס פשוט ישב שם בזמן ארוחת הבוקר. כבר שעה וחצי הוא לא מיצמץ.
לאחר חצי שעה נכנסו התלמידים לשיעור של פרופסור פליטיק. התלמידים היו הרבה יותר גבוהים מארס. אולי זה משום שהם היו שש כיתות מעליו.
אתם מבינים, ממש לפני יומיים ארס נכנס לראשונה לבית הספר. הבעיה הכי גדולה היתה העובדה שהוא לא הגיע לאף בית. זה היה מביך.

*פלאשבק*
"אנדיק, ליסה." קראה פרופסור מקגונגל בקול עמום אך עוצמתי.
לאחר דקות ספורות קראה המצנפת: "סלית'רין!"
לאחר מספר ילדים נוספים הגיע תורו של ארס. הוא התרגש מאוד, אם כי הוא לא הראה את זה. הוא כבר למד שאסור להפגין רגשות.
ארס עלה על הבמה הגבוהה אחרי שהפרופסור קראה בשמו. הוא רעד. הוא שמע רבות על בית הספר הזה, וכבר שנה וחצי חיכה לרגע הזה. הוא ניסה בכל כוחו להציג הבעה עמומה, אבל כמה שיצא היה הבעה מוזרה.
ארס הרים את המצנפת והניח אותה על ראשו.
אממ.. מעניין. ארס שמע בראשו. מה? הוא פלט צווחה.
כן... אתה בנאדם מאוד מיוחד, ארס... הפעם היא נשמעה משועשעת מעט. הרבה זמן שלא נבחר מישהו לבית הזה...
איזה בית? ארס נלחץ.
הבית החמישי כמובן.
גריפינדור זה אמיצים\בריונים\חזקים ריגשית\סקסים.
רייבנקלו זה חכמים\מבודדים\חנונים.
הפלפאף נחמדים\פגיעים\מטומטמים\רגישים.
וסליתרין שאפתנים\ערמומים\רעים\עוצמתיים.
הבעיה היא שהרבה זמן לא נבחר ילד לבית החמישי. הבית החמישי הוא של רקסטור. בית המפלצות\מסתורין\קוסמים עם פוטנציאל חזק\שני סוגי אישיות. הבעיה היא שהרבה זמן לא נבחר מישהו לבית הזה, ובגלל המסתורין שלו אף אחד לא יודע איפה הוא נמצא. יש שמועות שהחדר של הבית מופיע כל פעם במקום אחר, באופן אקראי. בינתיים הוא במזבלה של הוגוורטס, אני מניחה.
רגע רגע רגע. ארס חשב. אני באגודה סודית?
אני לא בטוחה שאגודה סודית זאת המיל -
יש! הוא צרח בתודעתו. תגידי את זה!
אבל -
נו כבר!
תזהר מהמפלצת ששוכנת בך, ילד, הוא שמע קול שלא היה מצנפת המיון.
מ- מה הוא מלמל בתודעתו.
המצנפת צרחה בקול. "רקס - " אבל משהו קטע אותה - מבט חמוד סבר של המנהל. אבל המצנפת כבר אמרה את שלה "טור!"
נשמעו לחשושים. המון לחשושים.
"מה זה רקסטור?"
"מה?"
"איך?"
"מה קורה כאן?"

בינתיים ארס עמד עם עיניו המזוגגות, המום, מביט בקהל. מה. הוא. עשה?

ועכשיו הגענו לנקודה הזאת.

ברגע שתלמידי השנה השביעית נכנסו, ארס כבר לא היה בכיתה. היה רק פתק על אחד השולחנות. וחור בגודל של שני מטר בשולחן המורה. על הפתק היה כתוב:

נראה אתכם מוצאים אותי.

או את החדר שלי. יש שם רמז שמחכה לכם.

על החתום.

משקה אנרגיה.


ילד מסוים הביט בהם בחיוך כשהוא פיזר אבקה כחולה דרך הפתח אוורור.

לאחר כמה שעות. כל הילדים בכיתה נמצאו שוכבים על שולחן. ללא דופק.


חלק שני:

ארס קם במיטתו, כולו מזיע. הוא חלם שהוא הורג כיתה שלמה. כשארס ראה שהוא מתעורר במיטה הוא חייך בהקלה. איזה מזל. הוא לא רוצה להיות רוצח. בינתיים, ארס ישן בחדר מועדון של סליתרין, כי לא היה לו מקום אחר. כשהוא ראה את האש הירוקה דולקת באח שמולו הוא חש הקלה אפילו יותר גדולה. כל הלילה הוא לא יצא מהמיטה. איזה מזל. אפילו הכוס שהוא הניח על השולחן לא זזה ממקומה, והוא הניח שהוא יהיה צמא אם הוא יצא לפעילות לילית. אז הוא פשוט קם מהספ והלך לעבר האולם הגדול. בדרך עצרו אותו כמה חבר'ה.
"מה קורה, אחי? לאן ת'הולך?" שאל אותו הילד הגדול בחבורה. בחבורה הזאת היו ארבעה אנשים. אחד גדול. ההוא שפנה אל ארס. השני גם בריון כזה. השלישי נראה כאילו הוא לא קיים. כאילו הוא היה רוח רפאים. הוא היה שתקן. לא מדבר הרבה. היה לו סוודר שחור שהוא לבש כל הזמן. הוא תמיד שם ידיים בכיסים באגביות. הרביעי היה קטן אבל נראה חזק. עוצמתי במילים.
"מה אתם רוצים?" ארס אמר בקול קר כקרח.
"אוו, כל כך מפחייד." לעג לו הגדול השני. "אני חושב שמוזרים כמוך צריכים שינוי קטן, לא כן?" הוא גיחך ונתן לו בעיטה.
ארס נפגע. אבל הוא התמודד עם כאלה בעבר. צריך פשוט לספוג הכל.
הילדים נתנו לו בעיטות. אגרופים. נגיחות. בינתיים לילד נוספו כמה חבורות. הילד מסתורי עמד שם פשוט. ואז, לאחר כמה זמן, הוא נחר בבוז.
"לא עושים את זה ככה." הוא אמר בקול יחסית גבוה לגילו. הזר החזק פנה אליו.
"כן? אז איך לדעתך עושים את זה?"
"פשוט מאוד." ענה לו הילד באדישות גמורה והוציא חפץ מוזר מכיסו, וזרק אותו על ארס. החפץ פגע באדמה ומלא עשן התפזר. ארס השתעל. והשתעל. והשתעל. אף פעם לא פנו אליו ככה. תמיד אלה היו רק מכות. הוא השתעל שוב. העיניים שלו צרבו.
"כחח הוכ הוכ די! הוככ כחח"! הוא השתעל. "אני כוח לא יכולל חככ!" הוא המשיך להשתעל. מאחורי העשן הוא ראה סוג עיניים מחייכות.
הוא התמלא זעם. הוא הרגיש כאב ממשי בכל הגוף. עמד שם ילד עם עיניים אדומות מעשן. בלי שיעולים. מחייך ואומר בקול מאוד צורם: "אתם כולכם תמתוווווווווווווו!"
הוא צרח ורץ לעבר הילד הגדול. "יאאאא." הוא שלף סכין מכיסו ותקע אותו עמוק בבטנו של הילד הגדול. הילד השתנק. ארס חזר להיות שוב עצמו. הוא חשב שהוא רק מתעלף. אבל כשהוא התעורר מהשינה הזאת הוא ראה שהיד שלו מחזיקה סכין בבטנו של ילד.
ארס שלף את הסכין ועל הסכין נראו שאריות בשר. לארס היה דחף פתאומי ללקק אותן אבל הוא הצליח לשלוט בעצמו.
הילד הלך אחורה בהשתנקות ונפל על הרצפה.
ארס החוויר. הילד התחיל לפרכס. ארס החוויר אף יותר. הילד ממש התגלגל עד שהוא עצר, כולו לבן. חבריו צפו במחזה בחצי חיוך. רק ילד אחד לא היה שם, כאילו בלעה אותו האדמה. הילד המסתורי.
לפתע. אחרי המוות הנוראי הזה. פרופסור מקגונגל הגיעה.
"מה זה היה?" היא שאלה בקול חמור סבר. ואז היא התבוננה בילד שמת. ואחרי זה היא עברה ליד של ארס שהחזיקה את הסכין. היא הייתה המומה.
"פעם ראשונה שמישהו מת בבית הספר, בחמישים השנה האחרונות." היא אמרה בשקט. ואז צרחה. "פעם ראשונה שמישהו מת!" היא הייתה אדומה. "אתה מסולק! עוד שבוע ניפגש בקומה השלישית לשימוע! עוד שבוע בדיוק!"
היה מאוד מוזר שהפרופסור לא לקחה ממנו את הסכין או כל דבר אחר.
הילדים האחרים התעלפו. ואז, כשהוא הבין מה הדבר הנכון לעשות סוף סוף, הוא פשוט שמט את הסכין.