סרקזם

ויתור זכויות לג’יי קיי רולינג.

"הארי פוטר!" קרא וולדמורט, "סוף סוף הצלחתי לתפוס אותך!"

הארי פוטר היה אזוק ללבנה בגובה שניים וחצי מטר כשרק תחתוניו ומשקפיו לגופו. הוא והלורד וולדמורט שהו לבדם במערה חשוכה ומרוחקת.

וולדמורט התקרב להארי והצמיד את שרביטו לצווארו. בלי לחשוב הארי הרחיק את ראשו ודפק אותו באבן אליה היה כבול.

"כל הכבוד הארי!" אמר וולדמורט.

"מה, למה כל הכבוד?" תהה הארי.

"זה נקרא סרקזם, פוטר. עכשיו הרשה לי לתת את הנאום שתכננתי לרגע בו אהרוג אותך." וולדמורט כחכח בגרונו. "בארץ ישראל קם העם היהודי- אופס, רגע, זה לא הנאום הנכון. פוטר. כבר שנים חיכיתי לרגע בו אוכל להרוג אותך, והנה הרגע הגיע. שרביטך שבור, ואתה כבול- חסר אונים ממש! בעוד דקות ספורות אהרוג אותך. נו מה אתה חושב?"

"אהבתי את הנאום..." אמר הארי, "אבל אני חושב שכדאי להאריך אותו קצת. הרי לא הגיוני שהנאום שיינשא ברגע כל כך היסטורי יהיה כל כך קצר."

"אה, כן כמובן. מיד אמשיך לכתוב ואתן לך עוד זמן לחיות."

"באמת?" הופתע הארי.

"זה שוב היה סרקזם, פוטר! אני עומד להרוג אותך!" וולדמורט התקרב אל הארי בשרביט שלוף.

"אל תהרוג אותי!" נבהל הארי.

"אה, אוקיי, אין בעיה, אני לא אהרוג אותך."

"באמת?" אמר הארי בשמחה.

"אתה באמת לא לומד, פוטר. זה שוב היה סרקזם. עכשיו אני עומד להרוג אותך!"

"אבל איך תהרוג אותי אם כל מסדר עוף החול בדיוק עומדים להיכנס למערה?"

"זה היה סרקזם, פוטר?" שאל וולדמורט.

"לא, זה היה לגמרי ברצינות."

וולדמורט הסתובב וראה שכל מסדר עוף החול עומד בפתח המערה.

"אבדה קדברה!" קראה מקגונקל שעמדה בראש המסדר, ווולדמורט נפל מת.

"את יכולה לשחרר אותי בבקשה, פרופסור?" אמר הארי.

"לא, נשאיר אותך כאן."

"לא, פרופסור, אל תעשו את זה!"

"זה היה סרקזם, פוטר. זה היה סרקזם."