ויתור זכויות לג’יי קיי רולינג.
רון לא האמין שזה קורה. עד לפני כמה ימים הרמיוני הייתה בצד שלהם. עד לפני כמה ימים רון לא היה מנחש שהוא יצטרך לנסות לנצח אותה בדו קרב לחיים או למוות.
הרמיוני עמדה מולו ומבט קר ואכזרי בעיניה. זו לא הייתה אותה הרמיוני שהכיר. ההרמיוני השקולה והחכמה, האמיצה, האמפתית. זו הייתה הרמיוני אחרת. זו הייתה הרמיוני שלא יהיה לה אכפת להרוג אנשים שהיו חבריה הטובים ביותר עד לפני כמה ימים. זו הייתה הרמיוני שרצתה בטובתו של הרוע ושל הרוע בלבד. זו הייתה הרמיוני שהרגה את האגריד.
"אתה מוכן, וויזלי?" אמרה הרמיוני בקול כל כך קר, שהוא העביר ברון צמרמורת. עיניה היו בגוון חום בהיר, מת, כמו הגוון של במבוק.
"הרמיוני, אנחנו לא חייבים לעשות את זה-"
"קרושיו!" קראה הרמיוני. סילון אדום בקע מהשרביט של הרמיוני ורון נפל ארצה. הכאב פילח את גופו כמו שוט. "אנחנו כן חייבים, וויזלי. אני כבר לא כאן כדי להציל אותך. אני כאן כדי להרוג אותך!"
"אבל למה, הרמיוני?" אמר רון, מנסה להתגבר על הכאב. "למה עברת אליהם? למה את הורגת אנשים? למה את כבר לא... את?"
"אני כן אני, וויזלי. אבל זה לא משנה עכשיו, כי אתה עומד למות!" הרמיוני הידקה את אחיזתה בשרביט, מה שהגביר את כאבו של רון.
רון קם בקושי, הניף לעבר הרמיוני את השרביט וקרא: "אקספליארמוס!"
הרמיוני התחמקה מהקללה אך זה הסיח את תשומת ליבה והכאב הפסיק. רון ניצל את ההזדמנות. "הרמיוני, את לא זוכרת את התקופה שהיית איתנו? אז לא היית חושבת אפילו על האפשרות של הצטרפות אליהם. הם לא השתנו, הרמיוני. אלה עדיין אותם אנשים שהרגו את סיריוס ואת פרד ועוד עשרות אנשים."
עיניה של הרמיוני נרטבו מעט כששמעה את השמות האהובים. היא מצמצה והרטיבות נעלמה, אבל רון שם לב שהעיניים שלה שינו את גוונם לגוון מעט יותר טבעי. עוד לא חום-האגוז שהכיר, אבל יותר כהה מבמבוק. אולי שקד, או משהו דומה.
"אני לא יכולה לחזור, רונאלד! עכשיו הדבר היחיד שאני עומדת לעשות זה להרוג אותך!"
רון הרים את שרביטו וכך עשתה גם הרמיוני, אבל רון היה יותר מהיר הפעם. "אקספליארמוס!" הוא קרא.
שרביטה של הרמיוני עף, והרמיוני מיד זינקה אחריו.
"הרמיוני!" צעק רון. "את הרגת את האגריד! למה? בגללם את כבר לא מי שאת!"
הרמיוני הגיעה אל שרביטה והרימה אותו. היא הסתכלה על רון, והוא הבחין שעיניה שוב שינו גוון. עכשיו הן היו בגוון אלון- קרוב מאוד לאגוז המוכר.
"לא הייתה לי ברירה רון. וגם עכשיו אין לי. אבדה קדברה!" הקללה חלפה ליד אוזנו של רון, כמו משב רוח קר.
"הרמיוני, אני אהבתי אותך." אמר רון, והפעם הוא זה שעלו דמעות בעיניו. "למה את עושה את זה?"
דמעות עלו גם בעיניה של הרמיוני. "רון, אני ניסיתי להסביר לך שלא הייתה לי ברירה... אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי." הרמיוני הביטה ישירות בעיניו של רון כשעיניה שינו גוון בפעם האחרונה, והיא נפלה על האדמה. רון רץ אליה והניח יד על ליבה. הוא לא הרגיש פעימות.
רון הביט בעיני האגוז המזוגגות של הרמיוני והפנים שהנורא מכל קרה.
היא מתה.
רון לא הרגיש כלום לגבי זה. הוא פשוט היה ריק, כאילו איבד את היכולת לחשוב, או לחוש. הוא רק החזיק את גופתה של הרמיוני. הוא לא ידע כמה זמן עבר, אבל אז הוא רכן אל גופתה של הרמיוני ונישק אותה על שפתיה, וכשהרים את ראשו הוא אמר רק ארבע מילים פשוטות. "אני אוהב אותך, הרמיוני."
פתאום רון לא הצליח לשלוט עוד בעצמו. דמעות זלגו מעיניו ופגעו בגופתה של הרמיוני ומשם זלגו אל האדמה.
"דיי, רון." נשמע לפתע קול. רון ניגב את הדמעות וראה שעיניה של הרמיוני מלאות חיים יותר מאי פעם. "גם אני אוהבת אותך."
|