יום מטופש

יום אחד, סופי פוסטר הבינה משהו.

אולי זה היה בגלל השבוע העמוס שהיה לה - היא הייתה צריכה להחזיק ידיים עם פיץ ו/או קיף חמש פעמים, מסיבות שונות.

אולי זה היה בגלל העובדה שהיא לא דאגה בגלל כסף מאז שהגיעה לערים האבודות.

ואולי זה היה סתם מין יום כזה.

בכל מקרה, זה היה אחרי שהיא התעוררה בחדרה שתפס את כל הקומה השנייה של הייבנפילד. סופי התמתחה, התקלחה והתלבשה, הכל באמצעות טלקינזיס. היא ירדה למטה, שם חיכתה לה על השולחן צלחת עם ירקות פלאיים בטעמים. סופי התיישבה לאכול במטבח הריק, שהיה מבריק ונקי כתמיד.

הרי למה שלא יהיה?

סופי קפאה. היא הביטה סביב.

כל חפץ היה בדיוק במקומו - וכך גם היו החיים שלה, לפחות מאז שהגיעה לערים האבודות. לכל דבר מסביבה היה תפקיד - השטיח בחדרה שאף פעם לא התיישן, הבגדים בארון שלה שהתאימו בדיוק למידתה, איגי שתמיד היה חיית המחמד השובבה אך לא מזיקה שלה, וגם האנשים שמסביבה. פיץ, החתיך הרציני עם המבטא; ביאנה, הנערה המושלמת שבאופן מפתיע מתחברת עם סופי; מר פורקל, דמות האב המגונן שתמיד יודע יותר; קיף, החתיך הנועז שצוחק על הכל אך יש לו גם צד אחר.

ואם לכולם יש תפקיד, אז גם לה אמור להיות, לא?

וכשהמחשבה הזאת עברה בראשה של סופי, היא לא יכלה שלא לחשוב שזה מאוד, מאוד מטופש.

זה היה כל כך מטופש בעיניה עד שהיא אפילו אמרה את זה בקול. ואז היא יצאה אל החצר.

החיות המופלאות שסופי כבר התרגלה אליהן שוטטו להן בדשא. מה שנראה לסופי גם מאוד מטופש. אז היא אמרה להן את זה.

"אתה מטופש!!!" אמרה סופי לגמל שלמה-עפיפון שנמנם ליד שיח. "את מטופשת!!!" אמרה סופי לזברה-דינוזאור-לבה ששוטטה לה ליד עץ. "אתה מטופש!!!" אמרה סופי לגריידי.

"סופי, בכל בסדר?" גריידי שאל בהרמת גבה.

"ברור, אבא רציני מגונן מספר 2!" סופי ענתה.

"מעולה, אז אני הולך לעשות קניות למרות שאני לא באמת צריך כי אוכל גדל לנו על העצים בעזרת גנומים שלא מקבלים שום שכר אף על פי שהם משרתים אותנו עשרים וארבע שבע."

"נהדר, אני אלך לתקוע בעצמי סכין."