ויתור זכויות לג’יי קיי רולינג.
וולדמורט נכנס אל האולם בו ישבו אוכלי המוות. החדר היה חשוך ועוצב בגוונים קרים, אך טום רידל יכל לראות בו רק אדום. אדום בוהק.
הוא ניגש אל ראש השולחן והתיישב בכסאו הגבוה.
”יש חדשות?” הוא שאל בקול נחשי, לוחש. השתררה דממה.
”כן אדון.” השיב מישהו אחרי זמן מה. ”אך אלו הן לא חדשות טובות.”
וולדמורט הביט לכיוון מקור הקול וראה שם אוכל מוות עם משכה על פניו. בתנועת שרביט חלקה העלים וולדמורט את מסכתו של האיש, ומולו התגלו פניו הקרים של לוציוס מאלפוי.
”ומה הן החדשות, מר מאלפוי?” שאל וולדמורט.
”הילד שוב ברח.” ענה לוציוס. הוא אמר זאת מהר, כמו רצה לגמור עם זה מהר ככל האפשר.
וולדמורט פלט לחשוש נחשי והחל להרגיש את הזעם עולה דרך גבו ומשם ממשיך אל צווארו, פניו, ראשו... ”ואיך אפשרתם לזה לקרות?!” הוא זעק בזעם. הם שוב נכשלו, המטרה שוב חמקה בין אצבעותיהם. הזעם מילא אותו במהירות והוא הרים את שרביטו וקרא ”אבדה קדברה!”.
הדבר האחרון שלוציוס ראה בחייו היה את גופו הנחשי של וולדמורט שיצא בשעתה מהחדר.
וולדמורט יצא מהחדר בשעתה, ואוכלי המוות הסתכלו בו בפחד. כולם ידעו שהם עשויים להיות הבאים בתור.
|