"לילה טוב, הארי."
"לילה טוב, ג'יני..."
הארי פיהק ושקע בשינה עמוקה.
...
"אמאלה!" הארי צעק.
"הרגע, הארי. הרגע. זה אני, אלבוס." דמבלדור אמר.
"מה- דמבלדור?? מה אתה עושה פה?"
"באתי לבקר. למה?"
"מה.. ממתי את בא לבקר אותי כשאני ישן? חוץ מזה.. אתה לא מת?!"
"אכן, הארי, אני מת." דמבלדור נאנח. "אבל המתים שאוהבים אותנו לעולם לא עוז-"
"-בים אותנו באמת." הארי קטע והשלים את דמבי. "כןכן, אני יודע, דמבלדור."
"הארי! אל תזלזל במשפט היפהפיה הזה." ליטף דמבי את זקנו.
"טוב טוב, בסדר." הארי פיהק. "אז למה באת?"
"באתי לומר לך שאתה בצרה צרורה, הארי."
"מה??" הארי נבהל. "אני? בצרה? למה?"
"הארי, ודאי ידוע לך שג'יני בהריון."
"כמובן." אמר הארי בגאווה.
"וברצוני לשאול אותך, האם אתה מאמין במשפט, ילדים זה שמחה?"
"אממ.." הארי גירד בראשו. "לא יודע. מעולם עוד לא היה לי ילד."
"אבל יהיה לך, הארי חביבי." דמבי נאנח.
"נו, ומה הבעיה?" הארי החל להתרגז. "בשביל זה אתה מפריע לי לישון?!"
"הארי, הארי, הארי.."
"דמבי, דמבי, דמבי.." הארי חיקה אותו.
"ילדים זה צרות צרורות, והגיע הזמן שתבין את זה."
"ילדים זה חמוד." הארי התעקש.
"טוב. מה שתגיד. אני אלך לי."
"בשעה טובה. כלומר, לא בדיוק בשעה טובה, כבר נורא מאוחר, אבל.."
הארי התנתק מחוט המחשבה שלו. החלום הרפה והארי חזר לנחור.
|