רוני עמדה בצד ומחתה דמעה.
היא צפתה בהמוני האנשים שבאו לחגוג עימם בשמחת החתונה של ישי.
הרגע הזה סוף סוף בא.
"אמא!" מישהו קרא לה מאחור. "אמא."
היא הסתובבה.
"שלום, מתוק." היא חייכה אל רפאל. "אתה נהנה במסיבה?"
היא הרימה את ילדה בן השלוש.
"כן." הוא צחק. "כולם רוקדים."
"נכון. במסיבות רוקדים."
הוא בא לענות אך לפתע מישהו קטע אותם מאחור.
"ש-לום!" טמיר חיבק אותם. "מה שלום הקופיפים?"
"אני לא קוף!" צחק רפאל.
"אתה כן!" טמיר דיגדג אותו ולקח אותו אליו.
"ישי נראה מאושר." אמרה רוני.
"בטח. הוא מתחתן." טמיר אמר והמשיך לדגדג את בנו.
"ישי נראה מאושר. חרוז!" ישי התקפל מצחוק.
"קופיף קטן, אתה רוצה ללכת לרקוד עם דוד ישי ודוד אלישיב?"
"כן כן. כן כן!"
טמיר ורפאל פרצו אל תוך מעגל הריקודים.
"אני חושבת שהוא שיכור. מה רועי נתן לו?" לחשה רוני בחשש.
"רק קצת בירה!"
היא הסתובבה.
רועי עמד שם, בידו בקבוק בירה ועל פניו חיוך רחב.
"אתה רציני??" היא נבהלה.
"אממ... תרגיעי, אחותי. ממש קצת." הוא נרתע. "מצווה להשתכר בפורים."
"עדיין לא פורים." היא אמרה בזעף.
"שבועיים. שבועיים!" הוא טפח על כתפה. "בזמן הזה גם אני צריך להתחתן."
"אתה רק בן 14. שב בשקט."
"עוד מעט 15, סיס." הוא גיהק והלך משם.
"גדל הילד." רוני מילמלה והלכה לרקוד עם הנשים.
|