סיריוס נכנס לבית הקברות.
הוא הסתכל לאחור ובדק שאיש לא רואה אותו.
איש לא היה שם.
הוא פנה לקבר של אחיו.
של רגולוס.
"היי, רג." הוא אמר בשקט.
הוא הניח את זר הפרחים על המצבה הפשוטה והלבנה.
"רציתי לומר.." הוא תקע את ידיו בכיסי מכנסייו.
הוא נאנח.
"טוב, אז מזל טוב ליום השנה."
הוא השפיל מבט.
עברה דקת דומיה.
"אני... אני מצטער, רג.
אני באמת מצטער.
שחשבתי שאתה באמת... טוב, כמו אבא ואמא."
סיריוס עצם את עינייו.
"אני יודע שאתה לא. בפנים אתה טוב. בפנים היית טוב."
הרוח שרקה. טיפות החלו לרדת.
"רציתי לומר... אני סולח לך, רגולוס. למרות שהיית אוכל מוות."
הוא פלט נשימה נרעדת.
הוא הפסיק לדבר.
הוא עמד שם בשתיקה עוד הרבה זמן.
הוא לא שם לב שמרחוק עומדת וצופה בו ההיא.
אותה אישה שמעולם לא סבל.
|