הארי פוטר - גרסת המציאות

רון וויזלי הגדול -פיזית כמובן- ישב על הספסל באולם הגדול והלעיט את עצמו בעוף ותפוחי אדמה. "רון, אתה פשוט דוחה." סיננה הרמיוני מבין שינייה הקדמיות הארוכות. "מה?" מחה רון שלא היה סקסי בשום צורה שהיא. "אני אוכל!"

"הארי, תגיד לוווו" התבכיינה הרמיוני והעבירה את ידיה בשערה המקורזל, שמרקמו היה כשל קש. אבל הארי היה עסוק מאוד עם הסטייק שלו. "אני מוקפת במטומטמים." רטנה הרמיוני ושקעה בספר, בעוד שרוולה השמאלי שוקע בחמאה.
"תראו מי פה." אמר מאלפוי בחיוך משועשע.

"מאלפוי." הארי עשה הפסקה מהסטייק וחרק שיניים בגבריות. בערך.

דראקו מאלפוי והארי פוטר היו אויבים ותיעבו אחד את השני. עיניי האזמרגד של הארי לא משכו את מאלפוי בשום צורה. אם בכלל היו לו עיניי אזמרגד. קשה לדעת כשהוא כל הזמן מרכיב את המשקפיים הסופר חנוניות האלה.

"מה אתה רוצה." אמר הארי בקול העמוק ביותר שלו. "שתפסיק לדבר בקול של טוויטי כמובן!" רגז מאלפוי.

"האזוב אה החבים הלי!" קרא רון בזעם בין נגיסה אחת למשניה בעוף.

"כמה משועמם אתה חושב שאני?" אמר מאלפוי ברוגז. "יש לי מבחן להתכונן אליו!"
"רגע, דראקו!" קראה אחריו פנסי, שריגלה אחריו כל הזמן הזה. "רוצה תפוח?" "אני שונא תפוחים " רטן דראקו. "אתה נשמע כמו גרגמל!" צהלה הרמיוני. "וטפ??" אמרו כולם בבת אחת בזעזוע. "עזבו." אמרה הרמיוני בזחיחות וחזרה לספר שלה, שבשום צורה לא היה 'כיצד לשפר את חיי המיטה שלך'.

"טוב." דראקו עשה אצבע שלישית לכיוון הארי והלך. רון עצר את הארי מלהתנפל על דראקו. "עזוב הארי, הוא לא שווה את זה. מה גם שאתה גרוע בדו קרב." מלמל רון. "צודק." אמר הארי בדכדוך. "אני אפס אגואיסט שהשתן עלה לו לראש."
שקט שרר באולם.
"אני לא חושבת ככה." צייצה ג'יני וויזלי, הסמיקה, ואז השתתקה והתעסקה מעט עם הצמרור הננסי המדובלל שלה. הוא כנראה מת כשג'יני ניסתה עליו את שיקוי האהבה ה'משופר' שלה, אבל היא סרבה להאמין והמשיכה להסתובב איתו.
"אז מה קורה, דין?" שאל אותו שיימוס בחיוך. "אבל לא קוראים לי דין." אמר הארי בבלבול. "לא כל העולם סובב סביבך!" נבח שיימוס. "הוא צודק." ציין רון בעודו מלקק רוטב מאצבעותיו.
"פפפפ" נשמע קול מאחוריהם. " סנייפ." נאנחו כולם במקהלה. "פפפפפ" לחשש הקול. בלוטות הרוק שלו נכנסו לפעולה. "פפפפ" הארי העיף מבט בשעונו, ואז נזכר שהוא מקולקל והוא פשוט עצלן מכדי להוריד אותו. רון פתח את המטריה שלו, בדיוק בזמן. "פפפפפפפפפפפוטר!" ירק סנייפ. כולם סוככו על ראשם בידיהם, כנסיון נואש להתחמק מהרוק. "תראו!". קרא קולין, שצץ כמו תמיד, בצרה מטרידה ביותר,  באושר. "תפסתי אחלה תמונה!" הוא הראה להם אותה. רון יושב עם מטריה, וגשם רוק ניתז מלמעלה. "לך מפה, קולין." אמר הארי בקור. "התעייפתי. פשוט התעייפתי." [הכנס מימ כאן].

"טוב הארי!" קרא קולין בחיוך רחב. "מה אתם עושים פה?" שאלה לונה בסקרנות. "זה לא למג'נונות." הצהיר רון. לונה הלכה. "אז באמצע מה הייתי?" תמה סנייפ בזמן שהרמיוני ניגבה את הרוק מבגדייה. "אה כן," הוא נזכר. "10000000000000000000000000000 נקודות מגריפינדור," הוא אמר בקשיחות. "על היהירות הבלתי נסבלת שלך." הרמיוני הליטה את פניה בידייה וברחה משם בבכי. "זה לא הוגן!" קרא הארי בכעס. "דמבלדור, תגיד לו!" אבל דמבלדור היה עסוק
"היה עוד משהו..." סנייפ חיטט בזכרונו ובפדחתו. "נזכרתי." הוא הפשיל את שרוולו, והאות האפל נגלה. "אתה!" קרא הארי בזעם. "אני." אישר סנייפ. הוא לחץ על האות האפל. כלום לא קרה. "שיט נתקע לי." הוא לחץ שוב.
בום!
נשמע פיצוץ מחריש אוזניים.
הארי, רון, הרמיוני, סנייפ וכל אלה שאיש לא שאל לשמם הפכו לפירה.
"וולדמורט, וולדמורט, וולדי וולדי וולדמורט."