טום ובלה

טום ובלה ישבו על גג אחוזת מאלפוי. טום טלטל את רגליו בילדותיות. בלה צחקה.
וולדמורט הוא קוסם גאה. הוא לא חושף בפני אף אחד את רגשותיו. אבל עכשיו הוא לא וולדמורט. עכשיו הוא טום רידל שנהנה עם החברה שלו, בלה.
הוא זכר את היום בו נפגשו לראשונה.
היא באה אליו, כורעת, ברדס מכסה את ראשה, מתחחנת לרחמים. בהתחלה הוא פטר אותה בזלזול, אבל אז היא הסירה את הברדס, והוא ראה את פניה לראשונה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון.
מאז הם רק התקרבו. טום היה נותן לה מתנות בסתר. בלה הייתה מנשקת אותו.
הם היו מאוהבים. וזה היה מקסים.
"הגיע הזמן לחזור," אמר טום בצער. הוא ניער את ראשו וחזר ל'מצב וולדמורט'. מי שהציעה לו עזרה לרדת כבר לא הייתה בלה, אלא בלטריקס. הוא סירב בקור וריחף למטה. הם חזרו בשתיקה. אייברי חיכה להם על השביל המוביל לבית.
"מה עשיתם שם בחוץ?" צייץ אייברי.
"גם אם זה היה עניינך לא הייתי מספר לך ." אמר וולדמורט בקול שקט ומסוכן. "הפגישה הזו סודית לגמרי. אולי אם היה לך ראש על הכתפיים ורעיונות יצירתיים מספיק איך להרוג את הארי פוטר-" הוא ירק את השם. "-אולי אז הייתי מרשה לך להשתתף בפגישה."
טום הסתובב וקרץ לבלה בבדיחות הדעת. היא צחקקה.
וולדמורט הסתובב בחזרה לאייברי. "ואתה מסתכן במוות." הוא אמר בקשיחות. אייברי החוויר והשתווחה. "כן אדוני." הוא אמר בקול חנוק. "נו טוב." הפטיר וולדמורט ונכנס לאולם האוכל. כל הפרצופים הופנו אליו.
"אוכלי מוות!" הוא קרא. "בקרוב אביס את הארי פוטר, ואשלוט בעולם. ואז, אני אגמול לכל מי שעזר לי עכשיו," מבטו חלף בין סנייפ לבלטריקס. "-ואעניש בחומרה את אלה שלא." עינייו הבזיקו לעבר אייברי המפוחד.
"זכרו, רק טהורי הדם צריכים לשלוט בעולם!" אוכלי המוות הריעו. "מוות לבוצדמים!" קרא מישהו. התרועות התחזקו. בלה הביטה בטום במבט גאה. הוא הסמיק.
חודשים חלפו להם, וולדמורט-טום ובלה-בלטריקס המשיכו בחייהם הכפולים. וולדמורט השפיל את בלטריקס בכל הזדמנות, ומאוחר יותר התנצל בראש מורכן, ובלה הייתה פוטרת אותו בחיוך ונפנוף יד.
ואז, הגיע היום ההוא. הקרב על הוגוורטס.
"את לא תלכי לשם!" צעק טום. "אני אלך ועוד איך אלך." אמרה בלה בהתרסה. "זה מסוכן לך." אמר טום בכעס. "למה??" התגרתה בו בלה. "גם לך זה מסוכן, ואתה הולך!" אמרה. שררה שתיקה, ואז הוא הפר אותה. "אבל את אישה." אמר טום בקור.
בלה החווירה- ואז האדימה, ונראה היה שהיא עומדת להתפוצץ מרוב כעס. "אתה חתיכת שובינסט מסריח חסר לב!" היא צעקה. טום נעלם בנקישה. נראה ש'מצב טום' ננעל. וולדמורט התקשח. "תלכי." הוא אמר בקול מאופק. "גם אם לא תמותי, אני אדאג להרוג אותך אחר כך."
בלטריקס רקעה ברגלה וברחה משם. היא כבר לא הייתה בלה שאוהבת את טום. עכשיו היא הייתה בלטריקס חסרת הלב.
אחרי כמה שעות, הם כבר היו בעיצומו של הקרב. קללות התעופפו לכל עבר. ובלטריקס נלחמה מול מולי וויזלי. היא צחקה ברוע. ואז הגיע הקללה הממיתה. שנייה לפני שהקללה פגעה בה, בלה הביטה בוולדמורט. הוא הביט בה בחזרה. אבל הוא לא היה טום. היא חייכה, חיוך שמחציתו עצב ומחציתו שמחה לאיד, ואז קרסה לרצפה, מתה.
"לא!" שאג וולדמורט. אבל הוא לא יכל להתאבל כראוי על מותה. טום לא היה שם. היה רק וולדמורט האכזר וחסר הרגשות [ה.כ.-והאף]. הוא המשיך להילחם.
בסופו של דבר, הוא ניצב מול הארי פוטר. הוא היה עסוק במחשבות, ולא שמע כמעט מילה מהנאום של פוטר. "-אני בעליו האמיתיים של שרביט הבכור." אמר הארי. וולדמורט התנער ממחשבותיו. "אבדה קדברה!" הוא שאג, בעוד הארי צועק במלוא גרונו- "אקספליארמוס!"
שרביטיהם נפגשו. אדום נלחם בירוק. ואז, מנקודת המפגש של סילוני האור, יצאה בלה. "אני כל כך מצטערת." היא התקרבה אליו וליטפה את לחיו. "הייתי צריכה להקשיב לך." טום הפשיר. דמעות זלגו על לחייו. "היית כל כך אמיץ." [ה.כ.- אני יודעת שאלה המילים של לילי...] טום בכה. "אני גם מצטער. באמת הייתי חסר לב. התעללתי באנשים סתם." הוא התייפח. "אבל עכשיו יש לך דרך לתקן." אמרה בלה ברוך. היא הרימה את סנטרו. "בוא איתי." טום הנהן בפנים מוכתמות מדמעות. הוא הביט פעם אחרונה על כולם, ואז צעד בעקבותה.
כל זה ארך כשנייה אחת. הארי ניצח. הילד שנשאר בחיים עשה זאת שוב. אבל היה דבר אחד שאלפי הקוסמים החוגגים לא ידעו. מי שמת לא היה וולדמורט. זה היה טום. והוא היה מאושר.