קסם פראי

השמיים הקודרים שמחוץ לחלון התאימו למצב רוחה של אנבל. היום היא הייתה עצובה, כי היא שוב היה לה את אותו סיוט. כל פעם שיש לה את החלום הזה, זה משפיע על מצב רוחה למשך כל היום ולפעמים אפילו קצת יותר.

מידיי פעם, בשביל לרומם את מצב רוחה, דודה היה מביא לטירה אנשים. אנשים מסכנים שהכעיסו אותו. אנבל ריחמה על האנשים האלה אבל גם קצת כעסה עליהם. הם לא יודעים שאסור בשום פנים ואופן להכעיס את דודה? אסור. כי אז היא חייבת להעניש אותם. היא לא אוהבת להעניש את האנשים, אחר כך יש לה סיוטים בלילה שהאנשים האלה מענישים אותה בחזרה, שהם עולים מקבריהם עם לפידים ומקיפים את הטירה ו...

אנבל הצטמררה. באותו רגע רעם התגלגל וגשם החל לרדת. במדקרת בהלה היא קפצה ממיטתה ומיהרה לחלון. דפי, הייתה זרוקה למטה, בין העשביה הגבוהה, מוכתמת בבוץ.

הבהלה התחלפה עכשיו בכעס. סופיה הזאת, שוב היא הפילה את דפי בטעות כשניקתה את עדן החלון, או שמה לא בטעות?

אנבל דחפה את רגליה אל תוך המגפיים שעמדו ליד הדלת, היא חששה שיהיה לה קר רק עם הכותנת שלבשה אז היא עטפה את כתפיה ברדיד פרווה ויצאה מחדרה.

הפרוזדור שבחוץ היה קר בניגוד עז לחדרה המוסק. היא כרכה אותו סביב כתפיה בחוזקה וירדה במדרגות השיש בזהירות.

כשהגיעה למטה הגשם כבר התחזק, והמדשאות שבחוץ ניראו מטושטשות. בלי לחשוב פעמיים היא יצאה החוצה ורצה היישר אל תוך העשבייה הגבוהה, כשהיא מתיזה בוץ ומים.

היא מצאה את הבובה בדיוק היכן שראתה אותה מחדרה. כמובן שהיא הייתה רטובה לגמרי.

כשהיא מסוככת על עצמה ביד אחת מהגשם היא מיהרה להיכנס בחזרה.

"מה את חושבת שאת עושה?” קולה של סופיה הקפיץ את אנבל והיא הרימה את ראשה. “את מלכלכת את הכל בבוץ. הישארי במקומך ואל תזוזי. ילדה טיפשה, מי יוצא במזג אוויר כזה לבחוץ? מה חשבת לעצמך?”

אנבל פתחה את פיה בכעס על מנת לענות אך אז סופיה הבחינה בבובה הרטובה שאנבל החזיקה בידה ועיניה נפערו לרווחה.

"הוו גבירתי, אני מתנצלת ממש, א - “

"תחסכי ממני את כל זה,” סיננה אנבל בכעס. “זה דיי ברור שהפלת את דפי בכוונה הפעם. ואולי גם פעם קודמת? אני יודעת שאת שונאת אותה.”

"שונאת אותה?” צחקוק קטן חסר כל הומור בקע מסופיה. “ממש לא גבירתי, ממש לא. אולי היא טיפונת מיושנת, קצת בלויה... “

"הוו סופיה, זה לא מוצא חן בעיניי,” אמרה אנבל והכינה את עצמה לכאב החד שעומד להגיע, היא מתחה את כתפיה. “אבל עכשיו את צריכה להיענש, את צריכה ללמוד שלא לעשות את זה יותר.”

"הוו גבירתי,” שפתה התחתונה של סופיה החלה לרעוד. “גבירתי ב..בבקשה א..אני - “ קולה של סופיה נאלם לפתע דום והיא הביטה אל גרם מדרגות השיש הרחב.

"אנבל, אין שום סיבה שסתם תקרעי את הכותנת שלך,” נשמע קול מוכר ממעלה המדרגות וליבה של אנבל החסיר פעימה. היא מיהרה להיסתובב.

"היי דוד,” היא אמרה בשפל קול. היא ידעה עד כמה הוא לא אוהב שהיא מלכלכת את הרצפה בבוץ ובמיוחד עד כמה הוא לא מרוצה מהעובדה שהיא עדיין דואגת לדפי.

דודה היה איש גבוה ותמיר. הוא לבש כמו תמיד מיקטורן כחול, אך הפעם ענד לצווארו פפיון אדום במקום אותה עניבה רגילה. שערו השחור היה מרוח לאחור בשמן ועיניו הכחולות היו נעוצות בה, באנבל ו... צמרמורת חלפה בגופה כשהיא חשה את הכעס והזלזול שנוטפים מעיניו ושוטפים אותה.

"היא שוב הפילה לי את דפי אל תוך הבוץ, דוד,” היא מיהרה לומר. “היא צריכה להיענש, דוד, היא צריכה ללמוד את הלקח.”

"מ..מיסטר אבריל..” גמגמה סופיה אך הוא השתיק אותה בהינף יד

"היא עשתה זאת בפקודתי אנבל,” הוא אמר. קולו היה דק, צלול וחד. “את כבר מידיי גדולה בשביל הגוש סמרטוטים הזה.”

אנבל בלעה את רוקה בכוח. בזווית עיניה היא ראתה את סופיה מחייכת חיוך זדוני. בשאגת זעם היא שלחה את ידה לעברה. גופה של סופיה התרומם באוויר ונצמד לתיקרה כאילו יד בלתי נראית וענקית מוחצת אותה בכוח. סופיה צרחה באימה.

"כבר לא כל כך מצחיק אותך עכשיו נכון?” קראה אנבל.

"אנבל, תורידי אותה בבקשה,” אמר דודה בקול משועמם.

סופיה ירדה באיטיות לרצפה ומיהרה להיעמד, כשהיא שולחת לאנבל מבטים רצחניים. אנבל מיהרה לשלב את ידיה על חזה. ליבה הלם בפראות. היא הסתבכה. היא כל כך הסתבכה.

"אנבל, אני חושש שאת זו שצריכה להיענש הפעם,” אמר דודה וקולו היה רך. “את מבינה, נכון? את לא יכולה להעניש במקומי אנשים בלי רשות, ואת בהחלט לא יכולה להמשיך לסחוב את איתך את הזבל הזה – הוא החווה בידו על דפי והבובה נורתה מידה של אנבל היישר לידיו – על כן את צריכה לקבל עונש אנבל.”

אנבל הנהנה בראשה והשפילה את מבטה לרצפה.

"את תבלי בצינוק שלושה ימים ושלושה לילות,” אמר דודה בקול חמור. הוא שמט את דפי על הרצפה וצייר מעליה בידו איקס באוויר. בקול מעורר רחמים חלקי הבובה נקרעו ונפרדו זה מזה.

"תפני מפה את הזבל הזה, סופיה,” הוא הורה. “את, אנבל, בואי איתי.”

אנבל הושיטה לו את ידה ובלי גינונים מיותרים הוא החל ללכת במהירות, ספק מושך, ספק גורר אותה בעקבותיו.

הם ירדו למרתף. הוא הניף בידו ואש הופיעה בלפיד שהיה תלוי על הקיר, מטילה את צלליהם על הקירות. אנבל נצמדה אל דודה, היא תמיד פחדה מהצללים. מצורותיהם המשונות, ובמיוחד כשדודה שילח אותם בעקבותיה כדי שתלמד לשלוט בהם. היא אף פעם לא הצליחה.

הוא פתח את דלת הצינוק לרווחה. “כנסי,” הוא אמר בקצרה.

אנבל נשמה נשימה עמוקה. היא עזבה את ידו ונכנסה אל תוך הצינק הקטן. חושך כבד כמו שמיכה רטובה קיבל את פניה, וריח חזק של טחב ושל אבק.

"דוד - “היא החלה לומר אך הוא סגר את הדלת והיא שמעה אותו נועל אותה מבחוץ ואחר כך את קולות צעדיו המתרחקים.

הוא הלך והשאיר אותה לבדה בחשכה.

		הפרק הבא