המוות של קאם

קיף בהה בתקרה כשסופי נכנסה לחדר.

"שוב אתה במיטה?" היא נאנחה.

"תצאי מפה, סופי."

היא לא נעלבה.

"קיף." היא התיישבה על מיטתו. "אתה חייב לצאת מפה. זה סתם יזכיר לך אותו ויעשה לך פלאשבקים."

הוא שתק.

"אתה יודע שהוא לא היה רוצה שתהיה ככה, נכון?"

במוחו הוא סתם לה את הפה.

"טאם אהב אותך בזכות זה שהיית בן אדם חיובי! אתה לא קולט איך השתנית? פעם היית אחד כזה שעל כל דבר היה לו משהו מצחיק לומר, ועכשיו- עכשיו-"

היא נאנחה שוב.

"אתה חייב להלחם, קיף. קום ותעשה משהו."

"סופי, די. תצאי מפה. סתם עושה לי עוד יותר רע לראות אותך." הוא חזר.

"אתה לא יכול פשוט להתעלם מכל העולם, קיף!" היא קראה בתיסכול.

"אם אתה שוכב כל היום במיטה ולא עושה כלום זה לא אומר שהעולם הפסיק להתקיים!"

קולה עלה ממילה למילה עד שעלה לצעקה.

"יש סביבך אנשים! אנשים  שאוהבים אותך ודואגים לך! מתי תפסיק כבר להתעלם מהכל? אתה יודע איך אבא שלך בדיכאון? איך הוא מצטער על הכל? איך הוא השתנה? תתן לאנשים צ'אנס, קיף! בחייך, אל תהייה כ-"

הוא קם. "תצאי מפה. תצאי מפה עכשייו, סופי! את לא חושבת שמספיק רע לי גם בלי כל ההטפות שלך?!"

"אבל-" היא מילמלה ואז נחה דעתה בהשלמה.

"טוב, אין בעיה. תמשיך לשכב כל היום במיטה ולבהות בתקרה ולהאמין שהוא יחזור, למרות שהוא לא. אפילו לין התגברה. אבל בסדר. זה בעיה שלך אחרי הכל. רק משהו אחד. דיכאון זה לא מה שיעשה אותך שמח."

היא יצאה מהחדר שסגרה את הדלת.

		הפרק הבא