קורונה

היי אנשים! אם אתם קוראים את זה סימן שאתם מתים.  

אני כוכב - נגיף במקור, אבל לא פופולרי במיוחד. אפולו לא חשב שאני מספיק חזקה ולכן הוא אף פעם לא השתמש בי, ככה שתמיד חיכיתי בחלל עם שאר הנגיפים הלא מנוצלים- כגון דולפינוס, סיטוס, ודראקו מאלפוי (הנגיף הכי גרוע!). משעמם בחלל. משחקים שבץ נא, ופעם בשבוע יש טריוויה צ'אט של הארי פוטר, אבל זה משעמם! חוץ מזה, איתיחר מנצח כל פעם, ככה שאף אחד כבר לא רוצה לשחק. תאמינו לי שאם הייתם כוכב – נגיף, רק הייתם מחכים שאפולו יבוא וישלח אתכם ביצורים החיים. ה"אליטה" הם הנגיפים שתוקפים בני אדם, וכולם שואפים להגיע למעמד הזה ביום מן הימים- וזה ההסבר למה שקרה מאוחר יותר.

יום אחד, אפולו בא לבקר את ארטמיס, ואני ישר קפצתי על ההזדמנות.

"בבקשה הלורד!" התחננתי.

"לא!" הוא רעם. "אינני זקוק לך!"

ארטמיס, ששמעה את הוויכוח, התרעמה. "מה זאת אומרת, לא זקוק לה?? אפולו, יא שוביניסט!!"

"אבל היא אפילו לא אישה!" הוא מחה.

"העיקר הכוונה," נפנפה אותו ארטמיס.

"טוב, בסדר." נכנע אפולו.

"באמת?? אני עומדת להרוג בני אדם?? תודה תודה תודה!" קראתי באושר. כבר דמיינתי את עצמי מתהלכת בין ים בני האדם ובוחרת את הקורבן הבא.

"לא! כלומר..." הוא זע במקומו בעצבנות. "יש... אממ... חבורת... עטלפים שאני שונא? כן, חבורת עטלפים שאני שונא! לכי קורונה, נקמי את נקמתי!" הוא אמר בסמכותיות. ארטמיס גלגלה עיניים.

"תודה?" אמרתי בבלבול. "אתה לא תתחרט על זה!" הוספתי. ובאמת, יצאתי לדרך. זה היה הזמן שלי לנצוץ. כל הכוכבים הסתכלו עלי בקנאה, בדיוק כמו שאני עצמי עשיתי כשהסרטן עזב לפני שנים רבות. בהתחלה, עשיתי כיף חיים. הרגתי עטלפים על ימין ועל שמאל, ונהניתי מכל רגע. אבל אחרי כמה אלפי שנים – כאילו, די, נמאס!

יום אחד, הייתה לי הזדמנות מדהימה. בן אדם נצמד אליי. בלי לחכות לאישור מאפולו, קפצתי עליו והשתלטתי על גופו. הייתי בעננים. סוף סוף, הגעתי לבן אדם! ממנו התפשטתי לעוד אנשים, ובסופו של דבר גם הפכתי לנגיף השנה! יום אחד, מישהו הופיע במשרד שלי. "יש תור," אמרתי בלי להרים את עיניי מהספר שקראתי (הארי פוטר והנגיף מוצץ הדם). "אולי אוכל להכניס אותך ב-" הבטתי באדם. "אופס." אמרתי בקול קטן. זה היה אפולו, והוא זעם.

"מה, בשם כל האלים, נראה לך שאת עושה?!" הוא שאג. "הרגת את בני האהוב, לאונרדו ברנבי מרמדיוק אלואיזוס בנג'י קובווב דרטגנן אגברט פליקס גאספר האמברט איגנצ'וס ג'יידן קאספר לירוי מקסימיליאן נדי אוביאחולו פפין קוויליאם רוזנקרנץ סקסטון טדי אפווד ויוואטמה ויילנד זילון יארדלי זכארי אוסאנסקי השמיני!"

"אופס," חזרתי. הייתי בטוחה שהוא עומד לפוצץ אותי. "אני- אני לא- אני לא התכוונתי..." גמגמתי. "באמת- באמת שלא! לא ידעתי ש-"

"זה לא חשוב עכשיו." הוא אמר בקול אפל. "לא היית צריכה להמרות את פי. את חוזרת עכשיו ומיד לחלל." הוא אחז בשתיים מקרניי כאילו אני דבר מטונף שארטמיס הדביקה לו לגב בקמפינג.

"אבל-" אמרתי בחוסר אונים. אבל הוא רק בטש בקרקע וטס. הוא נסק מעלה-מעלה, ואני הסתכלתי בצער אל האדמה. כבר הבנתי שאני לא אצא מזה בלי עונש, אבל לא חשבתי שהוא יפטר אותי. עשרות אלפי שנים של תחינות- כולן נהרסו ברגע אחד של חוסר מחשבה.

"רציתי לקדם אותך, אבל בהתחשב בנסיבות..." הוא הפטיר בכעס.

"בבקשה, לא," הצלחתי לומר ברעד. הוא לא ענה והמשיך לטוס. הוא הוציא מכיסו שלט רחוק ולחץ על הכפתור הגדול ביותר. פסים הבזיקו באטמוספרה ונוצרה שם דלת שהחלה להיפתח באיטיות. "בני האדם שוב חוררו את האטמוספרה עם החלליות האלה שלהם," הוא אמר ברתיעה של גועל. הוא נכנס בפתח שנוצר בצעד בוטח. רועדת מהשפלה, הלכתי כפופה למקום הקבוע שלי. אפולו התהלך, ידיו משולבות מאחורי גבו, פניו חתומות, ובחן כל אחד מהכוכבי – נגיף שעמדו שם בשורה. לבסוף, הוא נעצר.

"אתה." הוא הצביע. "דראקו. בוא לכאן בבקשה." דראקו מאלפוי צעד צעד אחד קדימה. "לך." הורה לו אפולו. "נקום את נקמתי. השמד את האנושות. כי בלי בני האהוב לאונרדו ברנבי מרמדיוק אלואיזוס בנג'י קובווב דרטגנן אגברט פליקס גאספר האמברט איגנצ'וס ג'יידן קאספר לירוי מקסימיליאן נדי אוביאחולו פפין קוויליאם רוזנקרנץ סקסטון טדי אפווד ויוואטמה ויילנד זילון יארדלי זכארי אוסאנסקי השמיני, הוא אינו שווה ולו כציפורן החודרנית ברגלו השמאלית של האדס." "בשמחה," אמר דראקו, עיניו האפורות והקרות נוצצות באכזריות. הוא הסתובב במקום ונעלם בנפנוף גלימה. שוויצר.

"ואת," אמר אפולו בסלידה עזה. "את תישארי פה. לנצח."