ויתור זכויות לסטפני מאייר.
הייתה שעת בוקר בלה פוש.
ג’ייקוב ישב עם איתי על הספה, ובלה הניחה את ראשה על כתפו.
לא מיהרנו לשום מקום. היה יום ראשון, ולכן הם לא היינו צריכים לעבוד.
הלוואי שהיינו יכולים להישאר לנצח ככה. חשבתי. לשבת על הספה יחד, בלי דאגות, ולהקדיש מחשבה רק לעצמנו.
באותו רגע הופיע אדי, בנינו הצעיר.
”בוקר טוב אמא ואבא!” קרא אדי בשמחה.
”בוקר טוב גם לך, אדי.” אמר ג’ייקוב בחיוך. ”יש לך ארוחה מוכנה על השולחן.”
הילד בן השבע רץ לשולחן והתיישב על הכיסא, מוכן לאכול.
מולו עמדה צלחת עם כריך החביתה האהוב עליו, שאביו הכין.
”תודה אבא!” קרא אדי בשמחה.
”על לא דבר, בן. איפה אחיך?”
”ישן.”
”עדיין? ישנוני כמוהו עוד לא פגשתי.”
”אל תעיר אותו.” אמרתי. לא רציתי להפריע לו לישון.
”אף פעם?” שאל ג’ייקוב וחייך. ”כי אני חושב שמחר נניח, כדאי שהוא יתעורר. 32 שעות שינה רצופות בשביל אדם זה דיי והותר.”
”אולי מחר.” צחקתי.
”אז, מה?” אמר ג’ייקוב. ”תרצו לצאת היום לאיזה בילוי?”
האמת שלא היה לי דחוף לצאת עכשיו לבילוי. היה לי מספיק להישאר עם ג’ייקוב בבית, כל עוד אנחנו יחד.
אבל גם בילוי זה בסדר. זה ישמח את הילדים.
”כן!” קרא אדי בשמחה. ”בילוי! לאן נלך?”
”לים?” הציע ג’ייקוב. ”או שאתם מעדיפים מקום אחר...”
”ים!” קרא אדי. ג’ייקוב תמיד ידע לקלוע בדיוק למה שהילדים רצו... ולמה שאני רציתי.
אירגנו חפצים, ולבשנו בגדי ים.
גם אריק, האח הבכור, כבר התעורר, והיה מוכן לצאת לפני כולם.
הכול היה ברוגע, החיים היו קלים.
בלי ערפדים ואנשי זאב, בלי סכנת חיים, הכול פשוט ורגוע.
אז... מקווה שנהניתם.
|