אובדן

סיריוס פתח את הדלת באיטיות.

משהו בליבו בישר לו חשש לא מובן.

אבל אז, הוא ראה את זה.

ג'יימס שכב שם.

על הרצפה במסדרון הקטן.

לא היה לו דופק.

"ג'יימס..." סיריוס לחש. "ג'יימס..."

הוא רכן על הרצפה.

שיערו השחור של ג'יימס היה פרוע מהרגיל.

המשקפיים שלו היו שבורות כמה מטרים ממנו מעוצמת הנפילה.

"לא..." סיריוס יישר את ראשו של ג'יימס והסתכל אל תוך עינייו הקפואות. "לא..."

הוא ניער את כתפייו של חברו, יודע שהוא מת.

"ג'יימס!" הוא צעק, דמעות יורדות על לחייו כנהר.

"ג'יימס, תתעורר! אתה לא יכול למות! אתה החבר הכי טוב שהיה לי, אתה- בבקשה..."

קולו נשבר. הוא שכב על ג'יימס ובכה, מידי פעם שאגת זעם וייגון פורצת מפייו.

שעה שלמה הוא שכב ככה, מתקשה להשלים עם האובדן.

"בשביל הארי..." הוא לחש בתחנונים. "בשביל הארי... קום, ג'יימס... קום..."

הארי. הוא קם, רגלייו רועדות ובקושי מצליחות לשאת את משקל גופו.

עינייו הרטובות סרקו את הסלון.

בפחד עצום, הוא עלה לקומה השנייה, נעזר במעקה.

הוא נכנס לחדר היחיד בקומה, פותח את הדלת ועוצם את עינייו.

אחר כך פותח אותם ושוב שואג בזעם.

"למה?!" הוא שאג. "למה???"

הוא נפל על הרצפה.

המראה היה קשה מידי.

לילי שכבה על הרצפה, עינייה אומרות תחינה.

אחרי עוד כמה זמן, בין עצירת הבכי לנשימה, הוא שמע את זה.

קול יבבה חלוש נשמע.

סיריוס הרים את מבטו, מתנשם.

בתוך הלול הקטן הארי עמד.

עד אותו הרגע סיריוס בכלל לא שם לב אלייו.

"הארי..." הוא מילמל. "הארי... אתה... חיי...."

ובזאת הוא התעלף.