אנדרומדה שרעה על גופתה של ביתה, בוכה.
כמה היא חיכתה לבת.
כמה תפילות.
וכשזו באה-
החיים שלה ושל טד התמלאו אושר שאין לתאר כמותו.
טד...
אף אחד ממשפחתה לא נשאר לה.
כולם מתו.
טוב... חוץ מאחד.
הבכי נשמע מין העריסה.
היא קמה,
מביטה בנימפדורה בפעם האחרונה,
מוחה את דימעותייה.
טדי הקטן נרגע בזרועותייה.
תוך כדי שהיא מתנחמת בריחו היא הגישה לו בקבוק.
הוא אכל לאיטו.
צעדיי ריצה נשמעו מאחורייה.
היא הסתובבה בבת אחת.
הארי פוטר עמד שם, מתנשף.
"דרומדה, אני..." הוא גימגם והעיף מבט בגופות של לופין וטונקס.
פניו התמלאו חיוורון, כאב ועצב.
"איפה..." הוא קלט את טד ביידייה.
הם שתקו מספר רגעים.
"מצטער..." מילמל לבסוף.
"גם אני", אמרה בכבדות.
"אני מצטערת שנתתי לה ללכת,
לעזור. לא הייתי צריכה לעשות את זה."
"אני הסנדק שלו," הוא אמר לאחר כמה רגעים.
"זה אומר שאני אטפל בו מעכשיו."
"לא", היא ניענעה בראשה.
"זה תפקידי, בתור סבתא. אבל נחמד מצידך.."
היא שלחה אליו חיוך קלוש.
"אפשר?..." הוא שאל. היא הושיטה לו את הפעוט.
טד היה בעל שיער טורקיז. עורו היה בהיר ועינייו אפורות.
הארי חיבק אותו,
מאמץ את התינוק לליבו וחושב על העתיד של בן הסנדקאות שלו.
הוא הכיר את הורייו שנה וחצי בערך.
טדי הקטן הכיר אותם רק שבועיים.
הארי עצם את עינייו בחוזקה והרפה.
הוא ניגש אל עבר הגופות.
"ההורים שלך, טדי."
הוא לחש.
טדי הושיט את זרועותייו ופלט כמה מילים לא מובנות.
ואז, לראשונה בחייו,
הוא חייך.
|