אורח

ויתור זכויות לאישה שהמציאה את כל הדמויות בסיפור הזה. חוץ מאחת.

פאנפיק תאום: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=13361&showchap=1

זאת הייתה פציעה קשה מאוד. הארי לא חשב שהייתה לו פציעה קשה יותר אי פעם, ובהתחשב בכמות משחקי הקווידיץ' שכבר השתתף בהם, זה היה חתיכת הישג. הוא עוד זכר במעורפל איך ההתחמקות מהמרביצן ההוא הביאה אותו להתנגשות במרביצן אחר, ומשם בשער, ואז למפגש מהיר עם הקרקע מגובה של כמה עשרות מטרים.

אחרי שהוא הפסיק לראות סביבו כמות כפולה של קבוצות קווידיץ' מתאספות סביבו, כמו גם יותר מדי רונים והרמיונים, ואחרי שכוח החשיבה חזר אליו לאיטו, הוא מצא את עצמו במרפאה, מוקף זרי פרחים, שוקולדים, ומדאם פומפרי אחת מודאגת במיוחד.

"מתי?" היא שאלה את הארי בעצבנות. 

"סליחה?" הוא שאל אותה בחזרה.

"מתי כבר תפסיקו עם זה?" היא המשיכה להתעצבן, "למה אני כל הזמן צריכה לדאוג לילדים שנפצעים ממרביצנים או קופצים מאיזה צריח או דוחפים רעל לגרון? מתי תעברו לתחביבים יותר משעממים? חשבתם, נניח, סתם לטייל במסדרונות או לרכל על מלכת הכיתה? כמו מתבגרים נורמליים?"

הארי העדיף לא לענות לה. לפי טון הדיבור שלה, נראה שהיא החליטה שהארי אשם בכל פציעות הקווידיץ' שבית הספר הזה אי פעם חווה, כמו גם בכל ההרעלות, תאונות הטיפוח השונות, ובאופן מוזר, גם קפיצות מצריחים. האישה הזאת חייבת חופשה, אבל אז הוגוורטס תידרדר לכאוס.

"המוח שלך נפגע," היא אמרה, "אל תדאג, תוך 12 שעות הוא ישתקם, אבל אסור לך לעבד יותר מדי מידע וגירויים. אני מרשה רק מבקר אחד בכל פעם! בלי החרגות!"

"אבל –" הארי ניסה, אם כי ידע שזה חסר סיכוי.

"שום אבל! גם אם אדון האופל בכבודו ובעצמו יבוא הנה וינסה להרוג אותך, הוא יצטרך לעשות את זה לבד, בלי אוכלי מוות!" היא רגזה, ופתחה את דלת המרפאה לכדי סדק צר כדי שרק רון וויזלי יוכל להידחק פנימה.

"אח, די, בסדר, בסדר!" הוא התלונן, "רק אני נכנס! אל תדאגי! אוף!"

לאחר שהיא התרחקה, הוא התקרב להארי בדאגה. "המשוגעת הזאת! נראה לי שהיא ניסתה לבדוק אם אני מחביא איזה חבר בכיסים שלי. אולי היא שמעה שם את סקאברס… טוב, היא בבירור החליקה על השכל," הוא סובב את ראשו אנה ואנה בפרנואידיות כדי לוודא שהיא לא מצותתת להם. "בכל אופן," הוא המשיך, "נראה שזו הייתה פגיעה רצינית, מה? רק המרביצן נראה כאילו הוא סדק לך את הגולגולת, וכשנפלת היינו בטוחים שאתה הולך להצטרף למועדון הרוחות של הוגוורטס."

הארי צחקק במבוכה. "אל תדאג," הוא אמר, "אני רואה רק רון אחד הפעם."

נראה שרון התרצה, אבל הוא עדיין נראה מודאג מהרגיל. הוא זקף שלוש אצבעות מול הארי ושאל, "כמה זה?"

"תשע," הארי מיד ענה, וכשראה איך הנמשים של רון עוד מעט נכנסים לו לעור מרוב שהוא החוויר, הוא צחק ואמר, "לא, לא! צחקתי! זה היה בצחוק!"

אבל נראה שעבור רון זה היה יותר מדי, כי הוא מלמל משהו על לתת גם לאחרים זמן להיכנס ומיהר להימלט החוצה, נותן להרמיוני להידחק פנימה במקומו.

"הארי! הארי, איך אתה מרגיש?" היא מיהרה אליו כשהיא מחזיקה משהו שנראה כמו צרור מגבות.

"אל תגלה," היא לחששה, "אבל בתוך זה יש קרח. זה טריק מוגלגי. אם תצמיד את זה לראש, זה יגרום לך לתחושה טובה יותר."

"אוי, תודה, הרמיוני," הארי נאנח מאושר. הטיפול של מדאם פומפרי כלל בעיקר שיקויים מגעילים, אבל הקרח בהחלט הרגיע את ראשו הפועם.

"אני חושבת שאתה יכול להתלונן על זה," היא אמרה, "אבל באמת להתלונן! לפי חוקי הקווידיץ' הפדרליים, אסור להפנות שני מרביצנים בו בזמן לעבר אותו שחקן. יורידו לסלית'רין נקודות!"

"הרמיוני," גנח הארי, "הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו זה נקודות בית."

"אה, כן, כמובן," הרמיוני מלמלה במבוכה, "אתה בטח רוצה לנוח… ויש עוד שלוש מאות שישים ושבעה מבקרים הרי."

"כמה?!" צעקו הארי ומדאם פומפרי בו זמנית, ובכך הוגבלו זמני הביקור ל–12 שניות בלבד לאדם.

"למה כל כך הרבה אנשים?" מדאם פומפרי התחלחלה.

"חלק ממה שכרוך בלהסתובב עם זה על המצח," ענה לה הארי והצביע על צלקתו, "את יודעת, הילד שנשאר בחיים וזה. לא רק סימן - עסקת חבילה שלמה."

מדאם פומפרי נאנחה. "איך אתה מצליח להתמודד עם זה? טוב, לאורח הבא!"

אז נוויל הספיק לתת להארי כרטיס ברכה, פרופסור מקגונגל נתנה להארי שיעורי בית, קולין קריווי הושיט לו תמונה שצילם המתעדת את רגע ההתנגשות עם המרביצן ("קח הארי! צילמתי במיוחד בשבילך!"), ואפילו דובי צץ שם בשביל לתת להארי דבר מה שכנראה נחשב למחווה מרגשת עבור הגמדונים, אם כי הארי לא ראה אף ערך סנטימנטלי בשנורקל.

כנראה שמדובר היה בפציעה חמורה במיוחד, כי גם חברים מעט פחות קרובים להארי באו לבקר אותו: דין חיבק את הארי חלושות ואיחל לו החלמה מהירה, ג'סטין פינץ' פלצ'לי הציע לו לעבור יחד לאיטון כי שם אין קווידיץ' (הארי דחה בנימוס את הצעתו האדיבה), חנה אבוט רק עמדה לידו לכמה שניות ונראתה על סף בכי לפני שמדאם פומפרי גירשה אותה, ואנתוני גולדשטיין קרא פרק תהילים זריז לרפואתו.

"מאתיים עשרים וחמישה," מסרה מדאם פומפרי להארי לאחר תור באורך שהיה מבייש את גילדרוי לוקהרט, ומיד לאחר מכן נכנסו אנשים מפתיעים אפילו יותר – החובטים של סלית'רין מסרו להארי את התנצלותם הכנה, מאלפוי בא ואמר שעכשיו אין לו עם מי לריב ועל מי לרדת, וצ'ו צ'אנג נישקה את הארי בעדינות על הלחי, מחווה שגרמה לו להרגיש כאילו הוא חוזר לראות כפול. לאחר עוד כמה תלמידים ומורים, ואפילו גברת נוריס שפלטה לצידו כדור שיער, הארי קיבל טפיחה עדינה על השכם מההורים של רון שבאו עד להוגוורטס, שן שום מפרופסור קווירל, חפיסת שוקולדים ביתית מהאגריד, ואז גם נכנסה תלמידה מרייבנקלו שהארי לא הכיר בכלל וסתם עמדה שם וצחקקה במבוכה.

"טוב, די! מספיק! עזבו את הילד!" פומפרי הרעימה בקולה, "תחזרו מחר!"

למחרת התור היה משמעותית קצר יותר. היו עוד כמה תלמידים שהארי לא הכיר, וגם שיימוס ולונה לאבגוד באו לומר שלום. רון ונוויל באו בפעם השנייה, אך הרמיוני לא הספיקה לקפוץ לביקור נוסף. היא כן ביקשה מרון למסור להארי שהיא עומלת על תיעוד כל המטלות ושיעורי הבית שהארי החמיץ ושיהיה עליו להשלים בהקדם.

והאמת, זה קצת נגע לליבו. נוויל סיפר לו שחדר השינה שלהם מרגיש ריק בלעדיו. תלמיד שנה ראשונה אמר שהארי מעניק לו השראה. המדריכה הראשית של הפלפאף העריכה את הארי על אומץ ליבו.

מזל שלפחות בשעות הבוקר, כשכולם היו בכיתות, כמעט ולא ביקרו אותו אנשים. אם כי בבוקר האחרון של הארי לפני שחרורו, נכנס נער בגילו למרפאה, הסתער עליו בחיבוק ואמר, "הארי, כמה שאני מתגעגע! תחזור לישון איתנו כבר, רק הנוכחות שלך משפיעה לטובה על האווירה בחדר השינה. אני כבר מתגעגע לזה שאתה ישן מעליי, כל כך קר כשאתה לא שם."

"מי אתה?" הארי גיחך. זו כנראה בדיחה גרועה שהוא לא הבין.

"נו מה, אתה לא זוכר אותי?" הילד גיחך, "זה אני! הילד שישן מתחת למיטה שלך מאז היום הראשון שלנו בהוגוורטס!"

הארי עצם את עיניו בחוסר אמון. "אתה יכול לצאת מכאן בב–"

כשהוא פקח את עיניו, לא היה שם אף אחד.

"–קשה?..." השלים הארי את שאלתו בשקט. היה משהו מטריד בילד הזה, והארי לא חש בנוח.

"מדאם פומפרי?" הוא קרא בקול. אין תגובה. לאן היא נעלמה?

"מדאם פומפרי?" הארי צעק חזק יותר. אבל אין נפש חיה במרפאה.

זה היה קצת מוזר. מתי היא הספיקה להיעלם? הארי הצטמרר. כנראה מהקור, החלון נשאר פתוח.

ובכל זאת, לא יכול להיות שהוא נשאר לבד, נכון?

"מדאם פומפרי?!" הארי צעק במלוא גרון. דלת המרפאה נפתחה בבת אחת והבהילה אותו. במפתן עמדה מדאם פומפרי, והיא נראתה עצבנית כהרגלה, מה שהרגיע במעט את הארי.

"מה?!" היא צעקה עליו בעצבנות, "מה אתה רוצה?"

"אני…" הארי המבוהל ניסה לגבש את מחשבותיו לכדי מילים, "אני לא… אני לא רוצה עוד מבקרים היום."

"נו, ומה אתה חושב שאני עושה כאן בחוץ?" היא אמרה לו, "מפני מה בדיוק אתה חושב שאני משגיחה?"

"האורח האחרון ההוא לא מצא חן בעיניי," הארי ענה לה.

"איזה אורח?"

"נו… זה שעכשיו יצא מכאן," הוא אמר לה.

מדאם פומפרי נכנסה למרפאה וסגרה את הדלת מאחוריה בעודה מביטה בהארי בדאגה מהולה ברחמים. "הארי יקר," היא אמרה, "לא נכנס אף אורח מאז אתמול בלילה…"

משראתה שהארי לא מספק אף תגובה, היא שבה לעמדה שלה בפתח המרפאה. היא כנראה ייחסה את זה למכה בראש שקיבל.

הארי הרהר במאורעות האחרונים. זה הרגיש אמיתי מדי… אבל אולי זאת סתם הזייה? בטח כל המידע והגירויים האלה באמת העמיסו על המוח שלו יותר מדי.

לקראת הערב מדאם פומפרי שחררה אותו סופסוף. כנראה היא החליטה שהוא בריא, או שהיא סתם חששה להיות בסביבתו. שתי האפשרויות נראו להארי הגיוניות באותה מידה.

הוא כל כך שמח לחזור למגדל גריפינדור המוכר, האהוב, ובעיקר הבטוח. הוא היה כל כך עייף שלא השתהה יותר מדי בחדר המועדון ומיד עלה יחד עם רון ונוויל לחדר השינה, שם דין ושיימוס כבר התארגנו במיטות.

בלילה הארי לא נרדם. הכילות גרמו לו לתחושת מחנק, והיה רעש משונה. לא, לא רק הנחירות של נוויל…. היה עוד משהו. משהו ממש קרוב. משהו שנשמע כמו…. כמו נשימות כבדות וכל כך, כל כך קרובות. כאילו הן באות מתוך המזרן או מאחוריי גבו של הארי.

בחשש מה, הארי הסיט באיטיות את הכילות והציץ מתחת למיטתו, חושש מאוד ממה שימצא שם. ובאמת ליבו החסיר פעימה כשראה שם את הנער מהבוקר שוכב על רצפת חדר השינה, מתחת למיטה, בעיניים פקוחות לרווחה. כשהוא הבחין בהארי, הוא חייך.

"מי אתה?!" הארי שאל בלחישה רמה.

"אמרתי לך כבר! אני ישן כאן כבר שנים!" ענה הנער, מצחקק. "מה קרה הארי, המכה הזאת הייתה עד כדי כך רצינית?"

"רון!" הארי צעק, "רון! תתעורר!"

"מממ…" רון מלמל מתוך שינה, "תחזור לישון, הארי..."

הנער קרץ לעבר הארי, הצמיד אצבע לשפתיו ולחשש: "שששש... כדאי שתקשיב לו. כדאי שתישן טוב. מחכה לנו יום ארוך מחר."

הטיזר הזה הוא עוד כלום לעומת הפאנפיק המלא...

בקרוב — הפאנפיק המשותף שלי עם איתמר (אסטבן חימנז) — מתחילים בראשון ב-20:00, פורום פאנפיקים.

עריכה 28.3.2023: הפאנפיק המלא המשותף שלי עם איתמר (כבר לא אסטבן חימנז) תם ונשלם :)

תוכלו לקרוא אותו בפורום פאנפיקים ואז לחזור ולהגיב כאן את דעתכם, כדי לא להקפיץ בטעות.

קישור לפאנפיק: https://hportal.co.il/index.php?showtopic=167940&st=0