קרואלה

אני יודע טוב מאוד שנעשה כבר סרט על קרואלה, וכיוון שלא ראיתי אותו חשבתי שזה יהיה אתגר מעניין לכתוב על סיפור הרקע של קרואלה בעצמי.

מה רע, אחרי הכול? לכל הרעים מגיע לסיפור רקע קורע לב. בכל מקרה, ויתור זכויות לדיסני על הסרט – לא, לא הסרטים ־ אני מתכחש להמשך של 101 כלבים דלמטיים באותה מידה שאני מתכחש לכל סיקוול שדיסני אי פעם הוציאו.

בכל מקרה, קריאה מהנה.

קרואלה דה ויל
קרואלה דה ויל
אין בעולם עוד יצור כה מבהיל
כי היא מכשפה שחורה בלי גיל
קרואלה, קרואלה...

קרואלה הטיחה את הרגל שלה בשולחן, שהתהפך והפיל את הרדיו על צידו.
הרדיו המשיך בשלו, לא נרגש מהעובדה שזה עתה חטף זעזוע מוח רציני.

כמו עכביש ברשת היא תפיל
כי זוהי
קרואלה
דה ויל.

"תסתום כבר! תסתום!" היא שאגה על הרדיו, ואז נאנחה. הנה, היא שוב הגיעה לשלב שהפסיכולוג שלה תמיד היה מודאג לגביו. היא מדברת לחפצים דוממים. מביעה תסכול על דבר שלא יכול להכיל או להודות באשמה. קרואלה נאנחה בכבדות.
למה היקום חייב להיות ככה? למה רק בגלל התחביבים המשונים שלה היא צריכה להיות הכבשה השחורה (או במקרה שלה, לבנה עם נקודות שחורות) שבעדר – האדם היחיד שכולם מסתכלים עליו משונה.
אם רק אנשים היו יודעים… אם רק היו חושבים להבין אותה.
אבל מי יתהה לעצמו אפילו לרגע, האם לאישה כזאת מרושעת יכולות להיות כוונות טובות? מי יחשוב לשנייה שייתכן כי הנסיבות המצערות של קרואלה דה ויל הן שהובילו אותה בדרך הלא ישרה?
אף אחד. לעולם לא יבינו אותה. לעולם לא יתחשבו בעברה. ולעולם לא יביימו סרט שלם שעוסק בה ומציג לצופים כמה שהם לא הבינו אותה – מישהו רואה עדיין את הקלישאות האלה בימינו בכל מקרה?
קרואלה צחקה לעצמה. איש לא יבין – זה בטוח. היא לא הייתה משוכנעת שגם מי שישמע את הרקע שלה יהיה משוכנע לנהוג אחרת כלפיה. אחרי הכול, איך אפשר להצדיק אובססיה לא בריאה לפרוות דלמטים!
מי בכלל יחשוב להצדיק דבר כזה… לו רק היו יודעים…
ובעוד השיר ממשיך להתנגן וקרואלה דה ויל ממשיכה לשקוע בדכדוך, היא נזכרה, ממורמרת, במאורעות העבר.

קרואלה זו נראית כמו מפלצת

אבל כשהתגברת על השוק

קרואלה תמיד נראתה ככה. זה היה הבחירה של הטבע. דבר בלתי נשלט.
ובכל זאת, מי יאשים את כל הילדים שהצביעו עליה בבית הספר היוקרתי?
מי יאשים אותם שראו את שערה הלבן למחצה כמקור ללעג, בעודם מטיילים ברוב חשיבות עם כלביהם הדלמטים. היא תמיד הרגישה שאפילו מבטי הכלבים נחים עליה כאילו היא איזו מן מפלצת.

הבנת בהחלט, שזוג עיני השד

בולשות מתחתיות של בור עמוק.

העיניים תמיד היו עוקבות אחריה. לחשושים היו לווים אותה בכל שעה בבית הספר.
במהרה השם קרולינה דה קוויל הייתה ידועה רק בתור קרואלה דה ויל.
זה הקשה עליה לרכוש חברים. ובאופן די מקניט, נראה שהיחידים שמשכה למעגל הקרוב היו הנערים המפוקפקים – שניים בשם ג'ספר והוראס.

זו בת השטן, אימת האדם

לכלא תושלך, לא תצא לעולם

באופן טבעי, כשהעולם מצפה ממך להיות הנבל – אתה הופך לנבל.
ולאט לאט המרירות והטינה שהצטברו בליבה של קרולינה עם השנים באמת הפכו אותה לקרואלה שכולם ציפו ממנה להיות. וכששנים אחר כך החליטה לשרוף את בניין הלימודים ולהרוג את הכלבים של כל התלמידים, היא לא חשה שמץ של חרטה. היא נהגה כפי שהם ציפו ממנה לנהוג – אז למה שתתנצל על כך.

מצליל קולה לרעוד אני מתחיל

קרואלה, קרואלה דה ויל.

השיר גווע וקרואלה חשה את נשמתה גוועת איתו. הזכרונות היו מטושטשים מאז היום שהחריבה את הכול. היא לא זכרה מה הקש ששבר את גב הגמל; מה לבסוף גרם לכל הזעם לפרוץ. היא בקושי זכרה את המבטים המאוכזבים שילדי בית הספר לטשו בה. למרות שאכן תאמה לציפיות שהם בנו סביבה, הם בכל זאת ראו משהו מאכזב ביצור השפל והמתועב שעמד מולם – בקרואלה הזו.
היא משום מה זכרה את המבטים הקרים של הכלבים הדלמטיים לפני שעשתה להם את מה שעשתה.
וכל פעם שהזיכרון הזה הציף אותה, היא התעטפה חזק יותר במעיל הכלבלבים. היא לא תיתן לזה להשפיע עליה. היא תוכיח שהיא יכולה לגבור על זה. היא כבר איבדה מזמן את טיפת האנושיות האחרונה שלה – איזו סיבה תהיה לה לתת לה לחלחל חזרה לנשמתה?

"רגע רגע רגע רגע רגע רגע."
הסבתי את עיניי משולחן הכתיבה והופתעתי למראה נער מתוסכל שישב על כיסא מוגבה מאחוריי.
הוא... היה שם כל הזמן הזה?
"ס-סליחה?" שאלתי.
"איתיחר, מה אתה עושה."
בהיתי בנער באי אמון.
"א-איך אתה–"
"אל תגיד לי שאתה כותב עכשיו רדמפשן ארק לאישה הזאת."
"אני-אני," גימגמתי. "טוב, מה כבר יש לי לכתוב לפאנפיק 101?"
הנער לא נראה מרוצה מהתירוץ שלי. הוא ציקצק בלשונו.
"היא ליטרלי מכינה מעיל מפרווה של כלבלבים. למה שהיא תהיה ראויה לסיפור חיים קורע לב? מצידי שכלבים דלמטים אכלו את ההורים שלה – שום דבר לא מצדיק רוע ברמה כזאת."
"כן, אבל כבר עשו דברים כאלה בעבר. יש אחד על מליפיסנט, וגם כמה פאנפיקים על דראקו מאל–"
"לא," אמר הנער נחרצות. "ממש לא. אל תשווה אפילו. להרדים נסיכה ל-100 שנים או לנסות להרוג את מנהל בית הספר זה דבר אחד. אבל מעיל מכלבלבים, זה הרבה. הרבה. יותר גרוע. מצידי שהיא עבדה אצל ברונית מרשעת או משהו – אנחנו מדברים פה על שחיטת כלבים דלמטים! בשביל הפרווה שלהם!!"
בהיתי בו, נבוך. הוא באמת צדק.
"אתה באמת צודק," הודיתי. "רגע, אבל עכשיו אין לי מה לכתוב."
"נהדר," אמר הנער בסיפוק. אך הוא לפתע נעץ בי מבט חשדני. "רק אל תפרסם את מה שהספקת לכתוב. זה בלתי מתקבל על הדעת."
"ברור, ברור."
"ברור."
"יאפ."

הפאנפיק דורג PG מטעמי הכנת מעיל מפרוות כלבים דלמטיים. מעשה נתעב שלא ראוי בשום צורה להצדיק.