להיפרד

הם עמדו על הגשר,

ארבעתם מלוכדים כמו איש אחד,

מתבוננים בנוף היפהפה.

הוגוורטס.

כל כך הרבה הם עברו פה.

כל כך הרבה שטויות הם עשו פה.

ועכשיו…

עכשיו הגיע הזמן להיפרד.

להיפרד…

"זהו? זה באמת קורה? אנחנו עוזבים?", סיריוס שאל בקול צרוד.

"עוזבים. לנצח." פיטר ייבב.

"הי, תרגיע, זנב תולע. תמיד נוכל לחזור לביקור קטן.",

ג'יימס הרגיע אותו, או לפחות ניסה.

"איך אני יעבור עכשיו את הירח מלא?", רמוס תהה בקול.

"כלומר, כל השנים האלה, איתכם, היה בזה קצת הנאה. כאילו, סתם שוטטנו ביער וזה, אבל היה…"

"כיף אדיר." השלים אותו ג'יימס. "אל תדאג, ירחוני. אנחנו כבר נמצא משהו."

"כן, ג'יימס צודק. אנחנו לא נשאיר אותך לבד.", סיריוס מילמל.

"אז איך בעצם נפרדים?" פיטר שאל.

"איך בעצם?", מארלין מחתה דימעה.

היא, לילי ואליס עמדו כמה מטרים ליידם .

"תמיד יהיו לנו זיכרונות", רמוס אמר ברצינות.

"כן, זיכרונות של ריתוקים בילתי פוסקים."

סיריוס נחר והצליח לעלות על פניהם חיוך קטן.

"כן, גם זה. אבל תמיד צריך לשלם על שטויות…" ג'יימס ציין.

"הי, זוכרים את ה1 באפריל הראשון שלנו פה?" פיטר נזכר וציחקק.

"היה מטורף.", סיריוס הסכים.

"ושתקענו את גברת נוריס בארון הקדרות?"

"ואייי, איך פילץ התעצבן.", נזכר רמוס וצחק.

"גברת נוריס! גברת נוריס! אהובתי, מה את עושה כאן?

מי שם אותך פה, הרשע מרושע!

הם יקבלו את עונשם! אוי, יקירה שלי…"

סיריוס חיקה קול צווחני במיוחד שדמה באופן מטריד לקולו של פילץ' וכולם התקפלו מרוב צחוק.

"תאמינו לי, אפילו לפילץ' אני יתגעגע. אה, וכמובן. גברת נוריס המתוקה…", ג'יימס אמר.

"שכדאי שתזכה לפרידה נחמדה, בתוך אחד הסירים במטבחים או משהו כזה…"

"אחלה רעיון, זנב תולע.", ג'יימס חייך.

"תגידו, ארזתם מזוודות?" רמוס שאל.

"לא…" הוא נאנחו.

"אז קדימה. הרכבת מחר לא תחכה לכם",

הוא זירז אותם והם פסעו לכיוון הטירה.

***

למחרת:

"בוקר טוב!"

מארלין ולילי נכנסו לחדר ופתחו את התריסים.

"די… תסגרו… נכנס אור…", סיריוס גנח וכיסה את ראשו בשמיכה.

"חכם גדול.", מארלין גיחכה ונישקה אותו.

"לעולם לא נישן יותר במיטות האלה."

ג'יימס בהה בארון מולו ונראה כאילו הוא עומד לבכות.

"הייתי צריך לישון אתמול יותר מוקדם, להרוויח עליך עוד כמה שעות שינה,

מתוקה. אני מצטער…", ג'יימס אמר למיטה וקבר את ראשו בכר, מתייפח.

"זה לא אשמתינו שהלכת לישון אתמול ב2:30 בלילה, פוטר.

 היית צריך לסיים את המסיבה הזאת יותר מוקדם.", לילי אמרה בזעף.

"אוונס, נכון שתסכימי לצאת איתי בשבוע הבא להוגסמיד או סמטת דיאגון?

בבקשה תגידי כן, זה כל כך ישפר לי את המצב רוח…" ג'יימס ביקש באומללות.

"נראה." אמרה לילי ולא הצליחה להסתיר את חיוכה. "קח."

היא זרקה אליו חולצת טישרט לבנה, ג'ינס כחולים וגלימה שחורה.

"תתלבש. אנחנו יוצאות.", היא משכה את מארלין והם יצאו מהחדר.

"אחרי שנתחתן לא תצטרכי לצאת מהחדר בזמן שאני מתלבש, אוונס!",

ג'יימס צעק אחרייה.

"מצחיק מאוד, פוטר!", היא השיבה בעצבנות.

***

הם צעדו לכיוון הרכבת,

מתקשים שלא להביט לאחור לעבר הטירה.

"זה כל כך עצוב שלא נחזור לפה…" אליס נאנחה.

פרנק חיבק את כתפה.

"גם אני לא קולטת את זה…" לילי מילמלה.

"כן, טוב, אבל הילדים שלנו בטח יחזרו לפה.", מארלין חייכה והגניבה מבט לסיריוס.

"אם לא תפסיקו בקרוב לדבר ככה אני אתחיל לבכות." סיריוס נהם.

"אה, וזה איום?", צחק רמוס.

"לגמרי, רמוס." ג'יימס קרץ אליו. 

"הדמעות של רך כף שלנו עשויות מדם דרקונים, ויש מצב שזה רעיל."

הם נכנסו לרכבת, פרנק ואליס תופסים תא נפרד.

היו כמה רגעים של שתיקה שבה כולם בהו בחלון לעבר הוגוורטס.

הרכבת התחילה לנוע.

אחרי כמה שעות של דיבורים, טאקי מתפוצץ ושח קוסמים ג'יימס וסיריוס התחילו לבכות ללא מבוכה.

"הו- הוגוורטס…", סיריוס יבב.

"עולה על השולחן… מצהיר אהבתי לאוונס…" ג'יימס מירר בבכי.

"תוקעים את מ- מיני הזקנה בתוך חדר המ- מורים…"

"טובלים ראשו של רמוס בד- דלי מים…"

"הוגסמיד… פעם ראשונה… מפת הקו- קונדסאים…"

"מנתקים רגל ש- שמאל של סנייפ…."

זה היה כבר יותר מידי.

הם נפלו זה בזרועותיו של זה, מזילים דמעות.

"נקבות.", מילמל רמוס בייאוש.

"זה באמת עצוב…" פיטר ניענע בראשו בעצב.

"לגמרי," מארלין הינהנה מבלי להתיק את מבטה מסיריוס וג'יימס המתייפחים.

"והנה אנחנו באים", לילי אמרה, מביטה אל החלון המשקיף לתחנה.

"אוי, רכבת אהובה שלנו! לעולם לא נשכח אותך!",

סיריוס התחיל לנשק את המושבים המרופדים.

"הו, כמה, כמה זיכרונות!", ג'יימס כרע על בירכיו.

והנה הם מתחילים"... לילי מילמלה באנחה וקמה ממקומה.

"קדימה, המזוודות שלכם לא ירימו את עצמם.", רמוס אמר לג'יימס וסיריוס.

"או שכן", סיריוס חייך. "וינגארדיום לביוסה!"

המזוודות התרוממו.

***

ועכשיו הגיע הזמן להיפרד.

כולם התחבקו בעיניים דומעות, מסרבים להאמין לאמת המרה.

כשלילי ואליס התחבקו ובכו,

ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים ואחרי שניה התחבקו גם הם,

משמיעים יפחות בכי מומצאות.

"טוב, ביי, אוונס."

ג'יימס גירד את ראשו אחרי כמה זמן.

"ככה נפרדים?" היא שאלה וחיבקה אותו.

"לא, גם זו לא דרך טובה." הוא חייך ונשק על שפתייה.

הם נישארו דבוקים זה לזה עד שסיריוס הגיח וכיחך בגרונו.

"האופנוע מחכה לנו, ג'יימס." אמר. "להית', אוונס." הוא חיבק את לילי.

"אני שואלת את עצמי אם אני יתגעגע לשטויות שלכם.", היא חייכה.

"ועוד איך", ג'יימס חיבק אותה שוב. "נתראה. תצפי לביקור ממני."

"באמת?" היא גיחכה.

"שיקרתי לך פעם?" הוא ניראה מבודח. "טוב, ביי, לילי."

"ביי, ג'יימס."

היא מחתה דימעה אחרונה והביטה בהם ובאופנוע המעופף ממריאים.

"ביי הוגוורטס."

היא הביטה אל הרכבת.

"להתראות."

והיא התעתקה.