היעד האולטימטיבי

כפי שודאי כבר יצא לרבים מכם לשים לב, בשבועות האחרונים נעשיתי קרוב יותר ויותר לאבן דרך שאף כותב פאנפיקים לא הגיע אליה מעולם – מספר תלת ספרתי של פאנפיקים. רובכם בטח חושבים שאני נותן לעצמי להתחיל להתרשל בכמות ובאורך של פאנפיקים, ומאיץ קצת בעצמי כדי להגיע לתואר הזה במהירות המרבית. היום אני הולך להוכיח לכם אחרת. כן, אולי מבחינת איכות אני לא מוכיח לכם כלום, אבל אני כן הולך להראות לכם למה אני מסוגל להגיע. הפאנפיק שאתם קוראים ברגעים אלה ממש מונה לא פחות ולא יותר מאלפיים מילים, החל מהמילה הראשונה בהערת הכותב שאתם קוראים כרגע, וכלה במילה האחרונה בסיפור. קריאה מהנה לכם ותודה שאתם מפנים את זמנכם לקריאת הפאנפיק. אני גם סמוך ובטוח שאם הצלחתם להקדיש מספיק זמן לקריאת שורות אלה, אולי תוכלו לכתוב לי גם כמה שורות בתגובות למטה, כי זה יהיה נחמד מאוד מצידכם.

דיסקליימר ארוך מדי: כל הזכויות וההכנסות של פאנפיק זה שייכות אך ורק לג'יי קיי רולינג – אין לי שום כוונה להשיג מהיצירה שלי אף רווח אישי בכל צורה שלא תהיה – אשראי, מזומן, ביטקוין, קריפטו, דואר ינשופים או מטבעות שוקולד – את כל סוגי התשלום הנ"ל הינכם מוזמנים לשלוח באדיבות רבה לסופרת הסדרה רבת־המכר, "הארי פוטר". ואלה מכם שעדיין לא נטשו מרוב שיעמום, קריאה מהנה!

להארי ג'יימס פוטר לא היה שמץ קליל של מושג איך הוא וחבריו הולכים לבלות את אותו אחר צהריים צחיח; הוא ידע רק שמה שלא יהיה שיבחר, הוא ירצה לוודא שביוגרפיה כלשהי שלא תהיה שתתעד את חוויותיו של הארי באותו יום תגיע ללא פחות ולא יותר מאלפיים מילים.
זה נשמע אז די פשוט להארי ג'יימס פוטר כשאמר את זה בקול, אבל בתור מישהו שרק היה צריך להסתובב בין הרגליים של רון והרמיוני ולצאת להרפתקאות מטופשות – היה לו קל לדבר. זה היה איש העסקים האנונימי באתר מעריצים שומם ברובו שהיה צריך לעשות את כל ההקלדה המייגעת הזאת.
אז הארי קם. כבר עוד שלוש מילים לאוסף, אבל עם קצת פירוט אפשר לחלוב עוד קצת תיאור מיותר מהסצנה הלא חיונית הזאת.
בעודו מסיר את שמיכת הפוך מעליו, התמתח הארי ג'יימס פוטר בן ה-11 ונתן לקרני השמש המוקדמות המסתננות מבעד לחלונות הצריח לדגדג את עורו הבהיר.
רגע, אמרנו שזו שעת אחר הצהריים? נו, אבל אם לא נתחיל את הסיפור שלנו הרבה יותר מדי מוקדם, איך בדיוק נגיע ליעד האולי־בר־השגה שלנו?
וחוץ מזה, בעודכם מוחים על הדקויות האלה הצלחנו לפספס את רגעי ההתארגנות הראשונים של הארי, כאשר הסיט את כילתו, בירך את רון והרמיוני בברכת בוקר טוב ישנונית, ותחב את כפות רגליו לנעלי בית פרוותיים עם פרצוף של הדוויג מקדימה (- פיסת מרצ'נדייס שביזבז עליה את אחרוני מטבעות החיסכון המוגלגיים שלו בפסטיבל האייקון האחרון בתל אביב).
מה – הרמיוני בכלל לא אמורה להימצא במעונות בני השנה הראשונה של הוגוורטס, כך שלא היה הארי ג'יימס פוטר יכול לברך אותה בברכת בוקר טוב ביקיצתו המאוד חיננית?
טוב, אני לא רואה איך כל ההתעסקות הקטנונית הזאת תקדם אותנו באיזושהי צורה למטרה הנכספת שלנו, אם כי אני לגמרי רואה איך כל ההתעסקות הקטנונית הזאת תקדם אותנו באיזושהי צורה למטרה הנכספת שלנו – נראה שכל הדיאלוגים שלי, המספר, עם קוראים שלא יודעים מנוח מדברי נאצה – דווקא עוזרים מאוד לגרום למספר בתחתית מסמך הוורד שלי לעלות באופן דרסטי. בכל אופן, מוזמנים להמשיך.
ובכן, לאחר שהוסיף הארי ג'יימס פוטר לברך את כל תושבי חדר המעונות הקטן בברכת בוקר טוב, גרב את גרבי המזל שלו, בניחוח מנגו פפאיה (כן, הוא גרב את הגרביים על נעלי הבית שלו) וגלש במדרגות תוך כדי שירת פתיח קיטשי של מחזמר הארי פוטר לילדות בנות 12 על היום הנפלא שהולך להיות לו וכל ההרפתקאות שהוא יבלה עם חבריו המקסימים, התיישב הארי ג'יימס פוטר אל מול האח המבוערת ונשם נשימה ארוכה ואיטית.
השעה הייתה שש וחצי בבוקר וחדר המועדון החמים של בית גריפינדור האצילי היה שקט; כמה תלמידים בחלוקים בעלי דוגמה אדומה וזהובה נהנו עם ספל שוקו מהביל וספרון קצר באורך 2000 מילים בדיוק, והארי חשב לעשות כמוהם.
מצד אחד הושיט רונלד ביליוס וויזלי ספלון לבן מחרס, מלא עד גדותיו בשוקו, ומצידו השני הושיטה לו הרמיוני ביליוס גריינג'ר את רב המכר "הפאנפיק שאסטבן חימנז עדיין באמצע לכתוב".
"הו, אני אוהב במיוחד את הקטע הזה!" אמר הארי בצחקוק מלאכי, והצביע על הקטע שקרא: "הו, אני אוהב במיוחד את הקטע הזה!" אמר הארי בצחקוק מלאכי, והצביע על הקטע שקרא.
"ממש נותן לי השראה לכל ההרפתקאות שאנחנו הולכים ליהנות מהם היום!" המשיך בחיוכו הכובש, ואז קרא בהתפעלות כשנוכח לראות שהשורה הבאה בסיפור חושבת בדיוק את אותו הדבר.
רק לפני שנמשיך בסיפורינו המרתק, מוטב שאעשה פסק זמן כדי לקרוא כמה מההערות שלכם לגבי חוסר עקביות עם ספרי הארי פוטר. הממ... להארי פוטר יש כבר מחזמר והוא לא לבנות שתיים עשרה, השם השני של הרמיוני זה ג'ין, להארי אין צחקוק מלאכי – כל זה טוב ויפה, אבל ידוע לכם הרי שהסיפור מתרחש בעולם מקביל שהוא בדיוק כמו העולם של הארי פוטר, רק שהכול בו שונה טיפ־טיפה כדי להתאים את הפאנפיק שלי לכל מיני טעויות קטנות שאין לי כוח לשנות בעריכה – דברים כאלה הם מהסוג שבית הדפוס אחראי אליהם, וכיוון שבלאו הכי הפאנפיק שלי לא מתכוון לעבור בהשגחתו של אף בית דפוס, אין טעם להתקטנן על הדברים האלה.
הארי לגם לגימה אחת אחרונה מ"הפאנפיק שאסטבן חימנז עדיין באמצע לכתוב" וסיים לקרוא את השוקו (העתיד צפן לו יום מאושר ומלא הרפתקאות). הוא קם, וחבריו זיהו את האות והתייצבו משני צדדיו. חברים טובים הם כמו סקוצ'ים. גם אם הסקוץ' החלבי נעלם, תמיד אפשר להתפשר על הבשרי – וכשיש לך את שני הסקוצ'ים – מה טוב!
אחרי שהארי גמר להיות מזועזע מההשוואה המשונה הזאת, הוא הוביל אותו ואת חבריו דרך תמונת האישה השמנה והשלושה החלו לצעוד לאורך המסדרון. האם זה הכרחי לפרט לגבי המסע שלהם אל קצה המסדרון? לא ממש. האם אני בכל זאת הולך לעשות את זה? Hell yeah!
הארי ג'יימס פוטר, רון ביליוס וויזלי והרם און ניני צעדו בדרך המלך, נופפו למדריך גריפינדור שניפח את חזהו ברוב חשיבות כשעברו לידו, ולחצו ידיים לחברי מועדון מעריצי הארי פוטר, שכללו את ג'יני, קולין, וולדמורט, נוויל, דובי ואיזה סוהרסן שלא הפסיק לעקוב אחריו.
הארי הבחין לראשונה כמה מייסדי בית הספר השקיעו בעיצוב של הפרוזדורים בבית ספר – הקירות היו מעוטרים בשכבת צבע לבנה, והיו מוכתמים באזורים מסוימים, סדוקים ונושאים קורי עכביש באזור התקרה – והכול לשם האותנטיות!
"וואו," אמר רון בהתפעלות. "אני מפחד פחד מוות מעכבישים."
"אוי רון," אמרה הרמיוני, "אתה ודאי רק מתלוצץ. הרי זה ברור כשמש כי עכבישים אינם מזיקים כלל, וגם סביר יותר שהם ינשכו אותך אם תתחיל לפחד מהם. אז כל מה שאתה צריך לעשות זה לא לפחד."
רון קפא במקום. הם היו בדיוק ביציאה מהמסדרון הזה ובכניסה לעוד מסדרון ארוך פי שניים – רון לא ירצה לפספס את זה!
אבל כשהארי הושיט לו את היד רון הניד בראשו נמרצות.
"תמשיכו בלעדיי," הוא צייץ, וכשהארי תפס לו את היד הוא חמק ממנו ביבבה. "אני לא יכול להמשיך."
נו טוב, חשב הארי ג'יימס פוטר ומשך בכתפיו מנטלית. תמיד יש סקוץ' בשרי.
בעודם ממשיכים במסדרון ודנים בהרפתקה שהם הולכים לחוות בשבת הזו ברגע שכף רגלם תדרוך מחוץ לטירה, חשב הארי ג'יימס פוטר כי יחסית לסקוץ' שרק אמור להחליף את הסוג המקולקל, הרמיוני היא אחד שלא מפסיק לפטפט. לי לא הייתה בעיה גדולה מדי עם זה כמובן, כי עוד פטפטת זה עוד מילים לספירה – וחוץ מזה, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
הארי לעומתי, חשב שאולי לי זה פשוט להגיד את זה בקול, אבל בתור מישהו שרק היה צריך לשבת רגל על רגל ולהקליד בלי לחשוב יותר מדי – היה לי קל לדבר. זה היה הארי ג'יימס פוטר במסדרון שומם ברובו שהיה צריך לשאת את חברתה המייגעת של הרמיוני ג'ין גריינג'ר. והו, כמה שזה היה מייגע!
היא דיברה כל כך הרבה שהארי לא הצליח להשחיל מילה לתיבת הדיאלוג שלה, והיא כלל לא נתנה לי לזמן להשחיל איפשהו "אמרה הרמיוני" כדי להקל על הקוראים להבין מי הדובר. היא דיברה כל כך הרבה שלהכניס את כל הציטוט שלה יביא אותנו ליעד של 3000 במקום 2000, כך שאוכל רק לרפרף על כמה מהנושאים שעברה עליהם, בניהם הארכנופוביה שהייתה למרלין, המטלות שלה בכשפומטיקה, הדייט שלה עם קורמק מקלאגן, שיעורי התגבור שלה בציור, החבילה שהיא הזמינה מאמאזון לפני חודשיים ועדיין לא שמעה ממנה, הבעיות הפיננסיות של אלרג"ה, התפריט הצמחוני החדש שלה, האורך שבו היא כתבה את העבודה בשיקויים (והרמיוני שלפה למורת רוחו של הארי ג'יימס פוטר את מגילת הקלף מתרמילה והחלה להקריא בפניו), עלילותיה עם ערפדים, התלמיד ההוא שכל הזמן חופר לה על איטון ("למה שלא תדברי איתי על התלמידה ההיא שלא מפסיקה לחפור לי על כל דבר," חשב הארי ג'יימס פוטר במירמור, אם כי הוא לא העז להגיד זאת בקול), ניבון הסלנג הקסום שהיא מצאה בספרייה, בובת הפאנקו פופ של האגריד שהיא קנתה בפסטיבל האייקון האחרון (למרות שהארי היה איתה בפסטיבל הזה וראה אותה קונה את הבובה, היא הרגישה צורך כלשהו להזכיר לו את החוויה) והחתול שלה שכל הזמן נעלם לה ו-
"הרמיוני!" ילל הארי. "הרם. איו. ני. בבקשה."
הרמיוני הסתובבה אליו במבט שואל.
"יש בעיה הארי?" אמרה.
בעיה? היא שואלת אותו ברצינות על הבעיה?
"את מדברת איתי חצי שעה ואנחנו עדיין הולכים באותו מסדרון," אמר הארי ביובש, והנה לפתע נגלתה לפניהם היציאה, וגרם מדרגות ארוך מאוד הוביל ליציאה מטירת הוגוורטס. זה נראה כמעט מג'סטי, אילולא הרגליים של הארי ג'יימס פוטר לא היו מרגישות כבר כמו ג'לי, או נחשי גומי, או מרשמלו, או נסורת, או דירה בכפר ערבי, או כל דבר אחר שנראה כאילו הוא לא מסוגל להחזיק את שאר הגוף שלך.
אך האזור המואר בכניסה לטירה מילא את הארי תקווה מחודשת והוא החל לצעוד עם הרמיוני ועם רון שלקח לו מספיק זמן להתאושש כדי להצטרף אליהם. הם התחילו לרדת במדרגות.
"אנחנו אומנם די עייפים מכל הסיפור," אמר הארי, שפתח בנאום המוטיבציה שלו. "הרמיוני בטוח עייפה מלדבר כל כך הרבה, רון עייף מלהילחץ כל כך מעכבישים, אני עייף מלהקשיב לשניכם," והכותב שלכם עייף מלהקליד כל כך הרבה, בחיי.
הארי התעלם מההערה לי והמשיך.
"אבל ברגע שנצא להרפתקה המדהימה הזאת אנחנו נשכח מכל הצרות שלנו," אמר הארי והניף את אגרופו בתנועת ניצחון.
"ואני," אמר קול מאנפף מאחוריהם, והארי, רון והרמיוני עצרו את נשימתם. "עייפתי מתלמידים שחושבים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים."
הארי הסתובב והתייצב מול סנייפ.
"פרופסור, היום יום שבת," אמר הארי בתחנונים. "אנחנו לא צריכים לעשות שיעורי בית או לכתוב 100 פעמים 'לא אחייך בשיעור שיקויים' על הלוח. זה יום חופש! אולי לשם שינוי גם אתה תיקח חופש מכל העבודה המייגעת הזה?"
"מה אתה מציע?" שאל סוורוס, והרים את גבתו שנטפה משמנוניות.
"אנחנו מציעים שתשקול ליום אחד ליהנות ממזג האוויר במקום ליהנות מלארוב לתלמידים בפינות חשוכות בהוגוורטס ולתפוס אותם בשעת מעשה," תרם רון את חלקו, ואז חזר לפעול על טייס אוטומטי מרוב שלא היה חשוב לסיפור.
סוורוס סנייפ נראה כאילו הוא לקח לגימה גדולה מדי מוויסקי אש.
"אתם מציעים?" אמר בעלבון. "שאני אמצא לעצמי חיים?"
הארי והרמיוני הינהנו נמרצות. רון בהה בחלל.
"זה הדבר הכי משונה שמישהו אי פעם אמר לי," הודה סוורוס סנייפ. "אני חייב לנסות את זה. זה נשמע כמעט מלהיב".
סוורוס התחיל לדהור במורד המדרגות אל היציאה, ומתישהו התגלגל למטה בצווחות אימים.
הארי, רון והרמיוני המתינו ששיירת התלמידים הסקרנים שבאה עם מדאם פומפרי המודאגת תדעך לפני שחזרו לרדת במדרגות.
"זה היה בלתי רגיל," ציינה הרמיוני באופן מאוד מדויק. "כדאי שנמשיך, לפני שיצוץ עוד איזה טיפוס כמוהו."
"טיפוס כמו מי?" רשפה דמות מאחוריהם, והארי נוכח לגלות שפרצופו הקמוט והמטונף של ארגוס פילץ' עמד סנטימטרים מולו.
"אינדיסנדיו," אמר הארי ונופף בשרביטו. החתולה האפורה והשטנית של פילץ' החלה לבעור, ושרת בית הספר דלק אחריה (תרתי משמע).
"תלמדו מהמומחים," אמר הארי ג'יימס פוטר בחיוכו הכובש, ונשף בקצה שרביטו. "אלימות פותרת בעיות מהר יותר מדיבורים."
הארי ראה שהרמיוני עומדת לפצוח בעוד מרתון פטפוטים, אז הוא האיץ בחבריו להמשיך. הם רק כמה מדרגות מלצאת מהטירה ולגמור עם הסיפור הזה, ואם הרמיוני תמשיך לברבר לא יהיה להם סיכוי לעשות משהו עד ההבדלה. הארי ספר את השלבים במדרגות בהתרגשות, כמו תלמיד שמסמן בהדרגה את הימים לקראת החופש הגדול; כמו מורה ממורמר לשיקויים שמסמן בהדרגה את הימים לקראת החופש הגדול. בקרוב הוא יוכל לפצוח בהרפתקאות שהתארגן כל כך הרבה – גופנית ורוחנית – לקראתם. בקרוב כף רגלו תדרוך ביציאה מטירת הוגוורטס המסוגרת והמעלה אבק, ויוכל לשאוף קצת אוויר, ובקרוב גם אתם הקוראים תוכלו ליהנות ביחד עם הארי ממגוון החוויות ששלושת החברים הנצחיים עתידים להיזכר בהם עם חיוך על הפנים – הם יצאו למסעות ארוכים, יפגשו חברים חדשים וישתפרו כבני אדם. הם יגלו על עצמם דברים שהם אפילו לא ידעו, וישכחו דברים שהם גילו על עצמם קודם. 
כמה חבל רק שכל הסיפור הזה חייב להגיע לסיומו רק כמה רגעים לפני שההרפתקה אפילו התחילה.
כמה חבל שלא נוכל לדעת לעולם מה עשו הארי, רון והרמיוני באותו אחר צהריים צחיח בשטחה של הוגוורטס.
אולי מבחינתם הסיפור שלהם עוד נמשך, אך מבחינתנו נראה שהוא הגיע לסיומו.