מה יגידו

בס"ד

ויתרתי על זכויותיי כבר בפורום אז נגיד שזה גם פה

"חי חי חי! חה חה חה! חו חו חו!" צחקקה לה בוגנוויליה מאונטיינדראפטסלאייר־הנידסדנברג־פרנקנשייר, מלכת הגינות המטופחות של אירופה, שרצה הגורל והיא גרה במחוז סארי, בווינגינג תחתית, בדרך פריווט מספר 2, בית אחד ליד מספר 4 המפורסם.
"הו, מה כה מצחיק, יקירתי?" שאל אותה בעלה, צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם מאונטיינדראפטסלאייר השלישי (אחד מאבות אבותיו היה קצת מוזר, לכן קראו לו 'אלפרד' בהתאם), שלבש את המקטורן המכובד שלו, והביט מבעד למשקף המכובד שלו על אשתו המכובדת, בוגונוויליה מאונטיינדראפטסלאייר־הנידסדנברג־פרנקנשייר (אמנם היה לה רק שם פרטי אחד, אבל צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם ידע שיצטרך לעשות כמה ויתורים למען האהבה).
"הו, הגינה של פטוניה!" בוגונוויליה צחקקה, "הבט נא, הפלמינגו שלה לא ורוד מספיק!"
"הו הו הו!" צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם התפקע מצחוק בריטי ומנומס, "הא הא הא!"
"אכן, הבט!" בוגונוויליה שלפה מניפת צבע ורוד, "הרי הפלמינגו של פטוניה הוא בגוון E בלבד, בעוד שעל מנת להיחשב יפה, על הפלמינגו להיות בגוון ξ לפחות!"
"ראי איזו מבוכה, אפילו גוון הפלמינגו שלה נמצא באלף-בית הלא נכון! חה חי חו חע!" צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם המשיך להתפוצץ מצחוק, "תרצי קצת ארל גריי, יקירתי?"
"הו, כמובן, יקירי!" בוגונוויליה השיבה, והם ישבו וגמעו תה בשקיקה.

פטוניה מירקה את הפלמינגואים שלה בדבקות. הם יהיו ורודים מספיק, ויהי מה!
טפיחות רגליים עדינות נשמעו מקצה הגינה. אל פטוניה התקרב דאדלי. "אמא, אני רעב," הוא אמר.
פטוניה הסתובבה בבת אחת לעבר דאדלי וצרחה: "לא עכשיו! אתה רואה שאמא עסוקה!"
דאדלי התרחק משם בעצב. הוא כבר לא היה שמן כמו פעם, והתזונאית של בית הספר המליצה להוסיף לתפריט היומי שלו שלושה המבורגרים מרוב שהיה רזה, אבל בבית לא היה מי שיבשל.
"לא ורוד מספיק, אה?" פטוניה מלמלה לעצמה, אחוזת טירוף, "לא ורוד מספיק! אני אראה להם!"

"ערב טוב," קיבלה ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה סווינגסטונבאונטר־פורבלאגרואודסור, יחד עם בעלה אייזיק־לאופולד־שניצל־ארצ'יבלד סווינגסטונבאונטר־פורבלאגרואודסור (ההורים שלו היו מאוד רעבים כשהם נתנו את השם, לכן הם הסתפקו בארבעה שמות בלבד וחשבו שאף אחד לא ישים לב) את פניהם של הזוג בוגונוויליה מאונטיינדראפטסלאייר־הנידסדנברג־פרנקנשייר ובעלה צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם, "כמה חביב לארח אתכם, שכנינו היקרים!"
"הו, תודה רבה על האירוח," התפנפנו הזוג מאונטיינדראפטסלאייר־הנידסדנברג־פרנקנשייר, "הבאנו לכם שי צנוע." והם שלפו בקבוק יין בן ארבעים, שבתוכו היה יין בן חמש מאות, עוגת שכבות וצימוקים, עציץ, עץ, שיח, יער, מכרה זהב, דירה בתל אביב, צ'ק פתוח של אילון מאסק, ודובדבן.
"אוי, לא הייתם צריכים!" התמוגגה ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה ומיד גרפה הכל לכיסה. היה לה כיס מאוד גדול.
"אני אמרתי לצ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם שהדובדבן היה יותר מדי, אבל צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם, כמו צ'אלרס־פרדריק־אלפרד־חבקוקי־וויליאם, לא היה מוכן להקשיב!" צחקקה בוגונוויליה, ושלושת האחרים צחקקו אחריה.
"אם כן, הבה נשב ונלגום מעט תה!" הכריז אייזיק־לאופולד־שניצל־ארצ'יבלד בעליצות.
"ארל גריי יהיה נהדר," אמרה ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה, וכולם צחקו בנימוס. בריטים, לכו תבינו.
לאחר שכולם ישבו בפינת התה, ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה אמרה, "ראיתם את הגינה של פטוניה?"
"הו הו הו!"
"הא הא הא!"
"הי הי הי!"
"הע הע הע!"
"הג הג הג!"
"איזו הזנחה!" אמר מישהו מהם. זה באמת לא משנה מי, כולם שם דמויות שטוחות עם אופי זהה, ולוקח המון זמן לכתוב את השמות שלהם, אז מה הטעם.
"רשלנות פושעת!"
"טוב מאוד שלא הזמנו אותה ואת בעלה לערב הריכולים שלנו!"
"היא מוציאה שם רע לכל דרך פריווט!" אמרה ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה, שכן היא ובעלה התגוררו בדרך פריווט מספר 6, מצידם השני של הדארסלים. דיירי דרך פריווט מספר 3 ו5 היו אמורים להגיע בכל רגע.

"לנכש, לנכש, לנכש," פטוניה מלמלה, אחוזת טירוף, וגרפה את הדשא שהיה מנוכש גם ככה.
עוד פעם נשמעו צעדים מהמרחק. למה כל הזמן מפריעים לה? השכנים צוחקים עליה, ואין לה זמן לטפל בגינה! לפחות הפעם זה לא דאדלי, כך היא מקווה.
"פטוניה, יקירתי, מה את עושה?" ורנון שאל בדאגה.
"מנכשת עשבים," היא ענתה ומחתה אגלי זיעה, "הגינה חייבת להיות מושלמת!"
"פטוניה, שלוש בבוקר," ורנון הבליע פיהוק, "עוד לא הלכת לישון. את מדאיגה אותי."
"אתה מדאיג אותי!" היא נבחה עליו, "תראה את הגינה שלנו!"
ורנון הביט סביבו. "הגינה יפהפיה," הוא אמר, "אני מאוד מתרשם, יקירתי. עשית עבודה מעולה. עכשיו בואי לישון, בבקשה."
"אתה משקר!" היא צעקה, "הגינה הזאת מוזנחת! מה יגידו השכנים?!"
"איזה שכנים?..." ורנון התייאש, "לכי לישון, אני מתחנן!"
פטוניה המשיכה לנכש באחיזת טירוף.
"אני הולך," הוא אמר.
פטוניה המשיכה לנכש.
ורנון נאנח וחזר לתוך הבית.

"ראית את הגינה של פטוניה, יקירי?" ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה שאלה את אייזיק־לאופולד־שניצל־ארצ'יבלד, "הפרחים נבולים! היא לא יכולה להסתובב עם בני אצולה כמונו!"
"בוודאי שלא!" אייזיק־לאופולד־שניצל־ארצ'יבלד התרעם, "אנחנו אצילים חשובים ורבי מעלה, בעיקר בזכות הגינה שלנו! ואילו הגינה שלה? גינה עממית. אין כל פסול בגינה עממית, היא בוודאי תהיה מוצלחת מאוד בקרב אנשים פשוטים ולא חשובים כלל."
"חה חה חה, אתה כה מצחיק, אייזיק־לאופולד־שניצל־ארצ'יבלד!" החמיאה ג'ורג'ינה־אנאבלה־סלסטרולינה־ספירולינה לבעלה.
"ואני גם כה חשוב!" הוא התרעם, כשהוא ואשתו לבשו את בגדי האצולה שלהם, ומיד יצאו מהבית כדי להתרועע עם המלכה והלורדים.

פטוניה עמדה בגינה בלי לזוז כבר חמש עשרה דקות.
"אבא," דאדלי שאל את אביו, כששניהם הביטו על פטוניה מתוך הבית, "מה אמא עושה?"
"היא משקה את הפרחים, כמדומני," ורנון ענה.
"אבל כבר חמש עשרה דקות היא עומדת עם צינור פתוח, זה לא יותר מדי זמן?" דאדלי שאל בדאגה.
"יכול להיות," ורנון אמר, "אבל זה מכוונות טובות. היא לא רוצה שהפרחים ינבלו."
דאדלי שתק לכמה שניות, ואז אמר, "פעם היא לא הייתה ככה."
ורנון הנהן. "אמא במצב לא פשוט כרגע, בן," הוא אמר בקול חלוש, "אבל אנחנו כאן בשבילה, ואנחנו נעזור לה עד שהיא תצא מזה."
דאדלי שתק שוב, ואז אמר, "איזה מצב?"
"לאמא קצת קשה עכשיו," ורנון אמר, "היא חושבת דברים או מרגישה דברים שהם קצת... ובכן... קצת קיצוניים, בן. אתה מבין?"
"אני חושב שכן," דאדלי ענה, "היא אמרה לי שהיא מטפחת את הגינה בגלל השכנים."
"כן, בן, גם לי היא אמרה את זה," ורנון ענה.
"אבל אבא,"
"כן?"
"חוץ מגברת פיג, שאין לה בכלל גינה, אין לנו שום שכנים!"
ורנון שתק.
"אנחנו גרים בדרך פריווט מספר 4, גברת פיג גרה ב-1, וזהו! שאר הבתים ברחוב עומדים ריקים כבר שנים, מאז שאני זוכר את עצמי!" דאדלי המשיך.
"נכון, בן," ורנון נאנח.
"אז על איזה שכנים היא מדברת?" דאדלי שאל, ואז התחרט ששאל כי ראה דמעה בודדה זולגת מעינו של ורנון.
"אמא..." ורנון ברר מילים, "אמא חושבת שיש שכנים. ובגלל זה היא מתנהגת ככה. אבל אל תדאג, אני בטוח שהיא תחזור להיות אמא שלך, שמפנקת אותך ומכינה לך אוכל. אמא אוהבת אותך."
דאדלי ראה שמהעיניים של ורנון כבר זולגות יותר מרק דמעה אחת, מה שגרם לו להתחיל לבכות גם. "אמא משוגעת?" הוא שאל.
ורנון פלט צחקוק מבין הדמעות, ואמר, חצי בצחוק וחצי בכאב, "אני יכול לדווח בגאווה שהיא נורמלית לגמרי, ותודה ששאלת."