המושיע של הוגוורטס

ויתור זכויות לג'יי קיי ראולינג, שאולי יצא לי מתישהו לבלות איתה בערב באולינג.

קול התפצחות האש התלווה לשתיקה שבאה אחרי סיפורו של הארי.

נוויל זע בכיסאו באי נוחות והגניב מבט טרוד לאשתו.

"נראה לי היה קצת כבד מדי בשביל הילדים," לחש רון באוזנו של חברו.

נוויל הינהן. צריך לתת משהו קצת יותר מתאים לאווירה. אחרי הכול - זהו יום הניצחון של עולם הקוסמים נגד וולדמורט ושליחיו - יום לציין לשבח!

"אז, חבר'ה!" קרא נוויל אל הילדים שעד עכשיו בהו במדורה בדכדוך, וכעת פנו להביט בסקרנות בפניו העגולים של המורה לתורת הצמחים. "מה אתם אומרים, אולי רציתם במקרה לשמוע סיפור מרתק מדוד נוויל?"

נוויל למעשה לא היה דוד של אף אחד מתלמידי השנה הראשונה שעמדו מקובצים סביב המדורה לציון 18 שנים לקרב על הוגוורטס; הוא כן היה אביו של אחד מהיושבים בקהל - לואי לונגבוטום - שהחמיץ את פניו.

"בבקשה רק אל תספר שוב על איך פגשת את אמא," הוא רטן, ושאר התלמידים ציחקקו.

"אל תדאג," אמר נוויל, ואורה של המדורה הוטל על חיוכו הרחב באופן כמעט מאיים. "אני אספר לכם את הסיפור שכולכם רציתם לשמוע. הרי כמו שאתם יודעים, הכול התחיל מאדון האופל המרושע ושבעת החפצים שלו, שאותם הוא החביא בכל קצוות העולם, ונגמר ביצור שפל וחסר ישע שלא היה יכול לעמוד בכוחו הרב של האדם היחיד שהצליח לעמוד בפניו."

הארי נשמע כאילו הוא נחנק ממרשמלו שרוף, אבל הוא היה רחוק מהאש מכדי שנוויל יצליח להבחין בפרטים נוספים.

"בכל מקרה," המשיך נוויל בהתעלמות. "ודאי לא שמעתם על הסיפור מאחורי ההורקרוקס האחרון, ואיך הצלחתי חרף הקשיים לנטרל אותו ולהביא לנצחונה של האומה כולה!"

משפט הפתיח של נוויל עבד כמו קסם - העיניים של כל הילדים (אפילו בנו, לואי) היו כעת מרותקות אליו, ולא נראה כבר אף שמץ לאימה שהבעתם שידרה בעקבות הפרטים הרבים שסיפק להם מר פוטר על סיוטיו המייסרים והחיים האומללים שלו בדרך פריווט.

"הייתי אז על הגשר המוביל אל הטירה," התחיל נוויל לשחזר. "רצתי כל עוד נפשי בי, כשמאחוריי אספסוף זועם של לפחות 50 אוכלי מוות - והו - הם בהחלט רצו להרוג אותי. הקסמים בקושי פיספסו אותי במילימטרים, אבל התמוכות של הגשר בהחלט ספגו את המכות האלה, ובעוד הוא מתמוטט המשכתי לרוץ. ידעתי שאם אני אסתכל אחורה או אם אהרהר בפעולותיי אפילו לרגע אחד, אני ודאי אמות."

נוויל היה היחיד שהבחין במבטה הספקני שתקעה בו הרמיוני גריינג'ר בשעה שהמשיך בסיפורו. כן - הוא ללא ספק המציא הרגע פרק שלם במאורעות הקרב על הוגוורטס, אבל הקשב של תלמידי השנה הראשונה היה כעת מכוון למקסימום, והוא לא היה מוכן לפספס הזדמנות כזאת.

"נו, תמשיך לספר!" אמר תלמיד נמוך אחד כמעט על סף דמעות. "אני רוצה לשמוע!"

חבריו הינהנו בנמרצות, ונוויל ליטף את זקנו בהירהור.

"כן, זה היה בהחלט רגע שאני לא אשכח לעולם, אבל לא כמו הדבר הבא שעשיתי!" נוויל פרש את ידיו אל השמיים זרועי הכוכבים והתלמידים השתנקו. "ידעתי אז מה צריך להיעשות. נחשת המחמד של אדון האופל הייתה פיסת ההגנה האחרונה שנותרה לנשמתו של וולדמורט, ובנקודה הכי גבוהה בטירה ניצב הנשק היחיד שהיה יכול להביס אותה. אז התחלתי את מסעי מעלה!"

נוויל סקר שוב את קהל המבוגרים, שרובם התחילו להתרשם מהאופן שבו הצליח לסחוף את התלמידים; אפילו הרמיוני גריינג'ר כבר לא הייתה יכולה שלא להיראות משועשעת.

"פרופסור לונגבוטום," צייצה מהקהל ילדה אדומת שיער שנוויל זיהה כביתם של רון והרמיוני. "זכור לי שקראתי איפשהו שחרבו של גריפינדור הייתה חבויה בתוך מצנפת המיון, ורק תלמיד גריפינדור אמיתי היה יכול לשלוף אותה."

אם הייתה מישהי שהתאים לה להשתמש בעובדות ההיסטוריות נגדו, זאת כמובן הייתה חייבת להיות רוז גריינג'ר־וויזלי. כבת לתלמידה הכי מחוננת בזמנה בהוגוורטס, בהחלט ברור מאיפה היא ירשה את התכונות האלו.

"יפה מאוד, רוז," הודה נוויל. "זה אומנם לא מוזכר בספרי ההיסטוריה, אבל במהלך הקרב הועברה החרב למגדל האסטרונומיה. מספרים שהחרב הועברה מיד ליד לפחות חמש עשרה פעמים בין תלמידי גריפינדור ראויים, עד שמצאה את דרכה אל המגדל."

נוויל עצר לנקות את משקפיו מהעשן, וכמה מהתלמידים נשפו בחוסר סבלנות. הסיפור שלו עובד כמעט טוב מדי.

"בכל מקרה, עשיתי את דרכי בסופו של דבר אל המגדל, אך נחרדתי לראות שמשהו כבר חיכה לי שם. משהו שלא ציפיתי אליו," המשיך נוויל. "זה הייתה הנחשה של וולדמורט, והיא שמרה על החרב של גריפינדור," נוויל הדגים בצלליות על גבי אחד מהכיסאות הריקים המחשה של יצור מתפתל. "היא סבבה סביב החרב, וברגע שכף רגלי דרכה על רצפת המגדל, היא היכתה-!" התלמידים עצרו את נשימתם בשעה שנוויל סגר את את שתי כפות ידיו בתנועת הכשה. "אבל אני חמקתי בזמן."

חנה הינהנה וכרכה יד מאחורי כתפו של נוויל.

"בעלי היה ממש אמיץ," היא סיפרה, משתדלת לא לגחך. "ראיתי אותו נעלם בגרם המדרגות ליותר מחמש דקות, והתחלתי לדאוג. אבל הוא כמובן חזר, ובידו הייתה-"

"שששש! תני לפרופסור לונגבוטום לספר לנו!" ילל התלמיד הנמוך. 

חנה נראתה כאילו היא אמורה להיעלב או להתפוצץ מצחוק, אז נוויל החליט לחזור לסיפור לפני שהיא תבחר באחד מהשניים.

"הנחשה המשיכה לתקוף, ואני המשכתי לחמוק, אך לאט לאט התחלתי להתקדם יותר ויותר אל החרב, עד שלבסוף הצלחתי להיאחז בנדן שלה," נוויל אחז חרב גריפינדור דמיונית בידו. "חיית המחמד של רידל נדרכה לקראת התקפה נוספת... אבל הפעם הייתי מוכן לקראתה. הרמתי את החרב מעל ראשי, שהתנשאה לפחות ארבעה מטרים מעל הראש שלי" ובשלב זה חנה נאלצה להוריד את ידה מכתפו של נוויל כדי לאפשר לו לבצע את ההדגמה. "ושיספתי לנחשה את הגרון בקול מחריד," נוויל משך את ידיו למטה בתנועת חיתוך חלקה, ותלמיד שנסחף טיפה יותר מדי עם הסיפור העמיד פנים כאילו הראש שלו נחתך לשניים.

תלמידי השנה הראשונה פרצו בתשואות רמות, ונוויל חייך מאוזן לאוזן. הוא ללא ספק הולך לספר את זה כל שנה מעכשיו, לפי איך שהם מגיבים. אולי גם האחרים יצטרפו - הייתה לנוויל הרגשה שרון יהיה אפילו יותר טוב בלחרטט דברים כאלה ממנו.

"אתם יודעים אבל מה החלק הכי טוב?" סיפר נוויל לסיום. "הז'קט הזה, שאותו אני לובש כבר כל שנה בתאריך הזה, עשוי מהעור של הנחשה שהבסתי."

התלמידים השמיעו קריאות התפעלות, וכמה מהם התקרבו כדי למשש את הז'קט בעצמם מרוב התלהבות.

רק לואי לונגבוטום פצה את פיו לפתע, לאחר האגדה שגולל בפניהם המורה לתורת הצמחים, וקרא בקול:

"רגע, זה בכלל הז'קט שאמא קנתה לך ליום הנישואין שלכם!"

אה שיט, הם עלו עליו.

טוב אז טיפה קונטקסט למי שחסר לו. כתבתי את הפאנפיק הזה כבונוס לפעילות בפורום הספרים. לא - זה לא היה בתנאים של הפעילות, אני סתם עשיתי את זה בשביל הכיף.