פרד מת. הוא מת. הוא כבר לא כאן. הוא כבר לא יחזור.
מנסה להכיל את המילים האלה, שאומרות כל כך הרבה וכל כך קצת. זה קשה. הרגש, המוח. הם לא יכולים לספוג את זה. את הידיעה הזאת. את המכה הזאת. שהוא הלך, שהוא לא ישוב.
אימא אומרת בבכי, "זה יעבור." אנג'לינה מנסה, ללא הצלחה, לנחם, "הוא בגן עדן. טוב לו." ביל זורק בחוסר אונים, "אתה כבר לא ילד".
למה הם חושבים שזה יעזור, שזה יקל? יקל על הכאב, על עוצמת שתי המילים האלה, הוא מת.
היינו שני ילדים. ממציאים, צוחקים, משוגעים על החיים. עברנו יחד כל כך הרבה. יחד. שום דבר לא לבד. תמיד היינו שנינו, פרד וג'ורג'.
הדמעות יורדות. אין טעם למחות אותם, להסתיר את האמת. הלב צורח. זה צורב.
הוא מסרב להאמין. לקחת איתו את זה, שהוא פשוט- כבר לא קיים. איכשהו.
הזיכרון מתעתע בי. מה כבר נשאר? חיוך אחד, אחרון, חרוט על פניו החלקות. היפות, המבינות, הצוחקות.
לחשוב, כמו חלום, מה היה נשאר מאוכל המוות החלאה הזה. מה היה נשאר ממנו, אם רק הייתי שם בזמן כדי לחסל אותו, את דמו הטהור, שבעצם טמא.
הם לא מבינים. הם לא מבינים איך זה, מה זה בשבילי. מה זה בשבילי שהוא כבר לא ישוב. שהוא הלך ולא יחזור לעולמים.
|