סוף הקסם היהודי

בס"ד

חשבתם שנפטרתם מזה, מה?

"לא הבנתי, מי היו השלושה?" שאל עומר.

"נעשה משהו כזה," גל הציע, "אני אגלה לך מי היו השלושה, ואתה תגלה לי מי זה אבא שלך."

"אני לא מוכן," עומר סירב.

"מעולה, כי אין לי מושג מי השלושה," גיחך גל.

עומר וגל שתקו לכמה שניות. גל בהה ברגליים שלו. עומר בהה בגל.

"למה לא, בעצם?" גל שאל.

"למה לא מה?"

"למה אתה לא רוצה לספר?"

עומר חייך. "לגלות לך את האמת?" הוא שאל.

"לא, תשקר לי," גל רטן. הוא אהב את הוויכוחון הזה. זה הזכיר לו את יוני ושאול.

עומר התעלם ואמר, "אנחנו בתוך הראש."

"מה?"

"אנחנו בתוך הראש של מישהו," הוא המשיך, "והמישהו הזה לא יודע."

"על מה אתה מדבר?" גל ניסה להבין.

"אם הוא לא יודע, וכל הקיום שלנו תלוי בו, אז איך אני אדע?" עומר גיחך.

"מי זה המישהו הזה?" גל שאל בחשש מסויים.

"תלוי, איפה אתה חושב שאנחנו נמצאים?" עומר שאל, "ומתי? הרי אין שום מקרה בו אני ואתה יכולים להיפגש, נכון?"

"אז כל זה לא אמיתי?" גל שאל.

עומר צחקק. "אמרתי לך, אנחנו בתוך הראש של מישהו."

רומי התעוררה. החלום הזה היה כל כך מציאותי... ועם זאת כל כך מופרך. את עומר היא לא ראתה מאז שהיה בן גילו של גל. ועברו מאז כל כך הרבה שנים... ובכל זאת, בחלום שלה הם היו באותו הגיל.

"רומי?"

רומי הביטה סביבה בבלבול. היא הייתה בחדר השינה שלה. לקח לה רגע להיזכר שהיא לא בשבי יותר. כך זה בכל פעם שהיא מתעוררת, על אף כל הזמן שעבר מאז. היא פנתה למי שקרא לה – ערן, בעלה, ששכב במיטה לצידה. גם הוא היה קוסם אבוד שהפך לזמזומי כמוה, אם כי הם לא הכירו לפני שהנבואה התממשה והאחד פגש את השלושה.

"עוד חלום רע?" הוא שאל.

"לא, האמת שזה היה סתם חלום," היא אמרה, מהורהרת. "עומר היה שם, וגם גל."

ערן חייך לעבר בטנה של רומי. "אני חושב שהגענו לחלק הטוב והמרגיע של ההריון," הוא אמר.

"ערן, אין חלק כזה בהריון," רומי צחקה. הוא הצטרף לצחוק שלה. שניהם כל כך צחקו וזה היה משחרר כל כך. לרגע לא היה לה אכפת מהשבי אצל קורידון או אצל חיליק, או מעדידוש שלמעשה לקחה את הקללה של השלושה – עדנה, דודו ושת – וקיבצה את הכל בעצמה, בגוף אחד. רומי פשוט הייתה מאושרת.

"מעניין מה עם עומר היום," היא אמרה. לגל היא לא דאגה, הוא היה איתה בקבוצת התמיכה לקוסמים ישראליים שהפכו לזמזומים.

"ערימת ילדים!" קרא עומר, ושלושת ילדיו הסתערו על אילון והפילו אותו על הדשא בגינה הציבורית הלונדונית שהם היו בה. עומר התפתל מצחוק, וכמוהו גם שלושת ילדיו. אילון חש מעט פחות בנוח.

"הוא תמיד ככה?" מוחמד המודאג שאל את טינה. שניהם השקיפו על עומר, אילון, ושלושת הילדים.

"עומר? מאוד. למה אתה חושב שהתחתנתי איתו?" טינה ענתה ונשמעה מאוד מרוצה מעצמה. אחר כל היא פנתה להביט במוחמד. "אתם בסדר?" היא שאלה אותו.

"נראה לי," הוא ענה, "אני עדיין מרגיש לא כזה שייך... לא יודע, אולי אני אעזוב." הוא הביט על טינה בחשש. "כלומר, אם זה יפגע באילון, אני אשאר! אני– אני–"

"אתה חושב שאתה בחור אמיץ?" היא שאלה אותו פתאום.

"אני?" מוחמד ענה, "לא יודע... לא... אני חושב שלא."

"כי אתה פוחד ממני ומהאיום שלי?"

"כן... אולי קצת."

"אוקיי," טינה ענתה, ונראתה אפילו יותר מרוצה מעצמה מאשר מקודם. מוחמד תהה איך זה בכלל אפשרי.

"אם עומר לא בארץ, כמו שאנחנו חושבים, אז הוא בסדר," ערן אמר לרומי, "יש לו כוחות קסם, הוא יכול להגן על עצמו." ערן הכיר מעולה את סיפורו של עומר, שהיה חלק מסיפורה של רומי. אבל היא הייתה כל כך מקסימה, חיננית, נהדרת, חמודה ושלל סופרלטיבים, שלא היה לו אכפת מכל המשקעים שזוגיות עם רומי כוללת. הוא אהב אותה ואת הקארה הבלונדיני שלה. היא כבר לא הייתה קירחת בכלל, והיא לא הייתה רזה כל כך. ההיריון הפך אותה למלאת חיים.

"אבל הוא מושך שדים," היא אמרה בקול חסר רגש. טוב, אולי קול מעט דאגני.

"בסדר, יש מלא קוסמים בחו"ל שימשכו שדים," ערן אמר לה, "ועכשיו, כשהשדים יכולים להיכנס לכאן, ואין כאן אף קוסם, כל קוסם שייכנס לכאן בטעות מיד יורגש."

"תאר לעצמך אם היה מישהו שכוחות הקסם שלו נשארו אחרי שנבואת השלושה התגשמה," רומי אמרה פתאום.

ערן בלע את רוקו. "אם יש מישהו כזה, בטח עובר עליו משהו לא נעים," הוא מלמל, "בואי נקווה שאין."

היא ליטפה את בטנה בעדינות. "אתה חושב שזה קשה להיות הורים?" היא שאלה.

"אני חושב שאת החלק הכי חשוב בלהיות הורים אנחנו כבר עושים," הוא ענה לה, "וזה לאהוב את הילדים שלך, לא משנה מה."

לאהוב את הילדים שלך, לא משנה מה. עירית ועידו הכירו את הכלל הזה. החלק הכי חשוב בלהיות הורים. יום אחד אחינועם פשוט לא חזרה הביתה מבית הספר. באותו יום גם איזו מורה מבית הספר נעלמה. עירית ועידו הגישו תלונה במשטרה על היעדרות ומילאו את כל הפרוצדורה שממלאים כשהבת שלך נעדרת, אבל הפעם, לשם שינוי, דווקא לא היה להם אכפת. למרות שזה החלק הכי חשוב בלהיות הורים.

"החיים מלאים באירועים ובסיפורים. השאלה היא איפה מתחילים לספר ואיפה מסיימים," רומי אמרה פתאום.

"אה... תסלחי לי, לא הבנתי אותך," ערן אמר במבוכה.

"אם היית דמות בסיפור, איפה הסיפור היה מתחיל? ואיפה הוא היה נגמר? חשבת על זה פעם?" היא אמרה, "הרי קרו לך המון דברים עוד לפני שהסיפור התחיל, וימשיכו לקרות לך אחרי שהסיפור ייגמר. כשאני חושבת על החיים שלי, אני חושבת שהסיפור יתחיל כשהכרתי את עומר ואילון, ויסתיים כשנבואת השלושה תוגשם. אבל זה לא נכון, כי החיים עודם ממשיכים. יש את סיפור האהבה שלי איתך, יש את סיפור ההיריון שלנו... החיים ממשיכים, אבל החיים הם סיפור."

"מה את מנסה לומר?" ערן שאל.

"לא יודעת," היא ענתה, "כלום. לפעמים אני מדברת רק בשביל לדבר. רק כדי לראות שאמרתי משהו. זה קורה לך לפעמים?"

"אולי," ערן ענה, "אם אהיה בהיריון יום אחד."

רומי חייכה אליו. "איך אתה תמיד יודע מה לענות," היא הגניבה אליו נשיקה. "ובאמת, החלק הכי קשה, יותר מאיפה להתחיל או מה להכניס בין לבין, הוא מתי לסיים."