היומן של דין

אני לא מאמין! ג'יני עזבה אותי!

פעם אהבתי אותה. אבל עכשיו... אני פשוט לא מבין את זה.

היא תירצה שהיא עוזבת אותי בגלל שנמאס לה שאני עוזר לה לעבור בחור של האישה השמנה כל הזמן.

ששמעתי את זה, הייתי כזה- מה?! עזרתי לה רק איזה פעמיים, ובאחת מהם היא כמעט השתתחה על כל הרצפה!

וגם אז היא הודתה לי. ואז אתמול בדיוק חזרנו מוויכוח דיי סיתמי ובאנו לעלות בחור של מועדון גריפינדור.

ופתאום היא צועקת עליי "דין, אני מספיק חזקה בשביל לעבור כמה מטרים!" או משהו כזה. ובכלל לא עשיתי כלום!

אוי, ואתה חייב לשמוע את זה!

לפני בערך שלוש ימים התנשקנו והארי ורון תפסו אותנו.

מצאתי דרך וחמקתי משם מהר. וואיי וואיי, איזה צעקות שמעתי משם אחר כך.

אני דיי מבין את רון. אם מישהו היה מנשק את אחותי- אה, אם היה לי אחות- גם אני הייתי מתפוצץ.

מסכנה ג'יני. דווקא אז, ברגע הזה, ברחתי במקום להיות כמו גריפינדורי אמיתי ולהלחם ברון כמו גבר.

ועכשיו, זת'ומרת, לפני בערך שעה, היא עזבה אותי.

בבוקר חיכיתי לה כמו תמיד בכניסה של המדרגות שעולות לכיוון החדרים של הבנות, אבל אחרי 20 דק' שהיא לא באה התייאשתי ובאתי ללכת משם,

רק שאז לוני מג''נוני הופיעה. שאלתי אם היא ראתה את ג'יני אבל היא אמרה שלא והתחילה לדבר על פגעסוסים וכל מייני דברים מוזרים אז הלכתי משם מהר.

ואז אחר הצהריים ראיתי אותה, היא דיברה עם הרמיוני.

שאלתי אותה איפה היא הייתה בבוקר והיא התעצבנה וצעקה שהיא לא חייבת לי דין וחשבון על כל דבר ושאני יפסיק להתערב ונמאס לה ממני וכו' וכו'.

האדמתי, הסמקתי, הסלקתי וברחתי משם במהירות. שיימוס רדף אחרי וכשהגענו לכניסה של החדר הוא כזה שאל,

"דין, מה קרה? אתה צריך ממני משהו? קרה משהו בינך לבין הוויזלית?"

"שיימוס, באמת! עם כל הכוונות הטובות וכל זה, הדבר היחיד שאני צריך ממך היא שתעוף לי מהעיניים!" שמעתי מישהו צועק, ואז הבנתי שזה אני.

הסתכלנו מבוהלים זה על זה. מעולם לא רבנו.

"טוב..." שיימוס מילמל בקול צרוד והסתובב ללכת.

"לא, רגע! חכה שיימוס, לא התכוונתי!" צעקתי ורדפתי אחריו.

הדבר היחיד שחסר לי הוא שגם החבר הכי טוב שלי יהיה נגדי.

"חכה, חכה," התנשפתי. "אני מצטער." הוא נעצר וחייך חיוך קלוש.

"בסדר, סולח. רק פעם הבאה תדבר איתי, אחי." הוא טפח לי על השכם בידידות ונכנסנו לחדר.

סיפרתי לו על כל ה'רומן שלי עם ג'יני' והוא ניחם אותי.

לפתע הארי ורון נכנסו לחדר. רון הביט בי בעיניים רושפות כמו מאז אותו היום שתפס אותי ואת ג'ייני מתנשקים.

"זה נגמר. אתה יכול לישון בשקט, אני ואחותך ניפרדנו." חייכתי חיוך מריר והוא הביט בי מבולבל.

פתאום הארי ושיימוס התחילו לצחוק. מה זה לצחוק, להתפקע מצחוק.

בהתחלה אני ורון התבוננו בהם כאילו הם איזה שני מטומטמים אבל בסוף הצטרפנו לצחוק.

שיימוס גיחך-אמר כזה "ב-נ-ו-ת" וכולנו התפקענו מחדש. רון עשה קולות של נשיקות.

הדלת נפתחה והרמיוני עמדה בפתח. היא בהתה בנו ואחרי שהשתחררה מהמתח אמרה להארי, "תכננו לנבור בספרייה על ספר השיקויים שלך, אתה בא?"

הארי קם וצעד אחרי שהוא לא מפסיק לצחוק. ניראה לי ששמעתי בצחוקו גם הקלה משום מה.

"טוב, אני צריך לצאת עם לבנדר. אני מאחר כבר ב10 דק'." רון אמר, קם, ומחה כמה דמעות צחוק.

שיימוס עוד הספיק לקרוא אחריו,

"ביי, רוני פוני!"