היא ישבה שם, רועדת מבכי. הוא פגע בה. ועוד איך הוא פגע בה. אבל לא היה ניראה לה שהוא הבין את זה. הוא רק הסתכל עליה כאילו היא מוזרה והלך.
היא שיחזרה במוחה את המקרה שוב ושוב:
הם ישבו שם, בנדנדה בחצר הבית הנטוש שמצאו לפני חודש. הוא ליטף את ידה החמימה. הם דיברו סתם, על מורים, מבחנים ושיעורי בית. ולפתע, סתם כך בלי סיבה הוא קירב את פיו לפיה. היא התרחקה ממנו והוא פתח עיניים. "מה?" שאל. "סליחה, רודי. אני פשוט עוד לא מוכנה." היא לחשה. "למה מוכנה? שהשפתיים שלי יגעו בשלך?" הוא התעצבן. "אתה יודע שזה לא רק זה, רוד. אני חושבת שזה מוקדם מידי להתחיל עם זה בגיל 11." "וואוו, נו באמת, מה יש לך? את מפחדת ממני?" הוא אמר, כמעט צעק, בכעס. "תדבר בשקט, רודי. בבקשה. עוד קצת ואני יהיה מוכנה." היא ביקשה. ואז הוא הסתכל עליה, קם, והלך. פשוט הלך. אבל כל זה היה אתמול. היום, שהלכה לבית הספר, לא הבינה למה כולם מביטים בה בצורה משונה. ואז ניגשה לקיטי, חברתה הטובה, שגם כן הביטה בה בצורה כזאת. "קיט, מה קרה? למה כולם מסתכלים עלי ככה?" היא שאלה. "אממ... אה, תיראי, ג'יין, קרה משהו בינך לבין רודי?" "למה את שואלת?" היא הסמיקה. "את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" "קיטי? " היא הביטה בה. "את רוצה?" קיטי דחקה. "כן." "רודי סיפר לכולם שאת, אממ. תקעת את הלשון שלך בתוך הפה שלו, ו, אה, ביקשת שגם הוא יעשה את זה." קיטי דיברה מהר. דמעות החילו לטפס במעלה גרונה של ג'יין. "מה?!"נפלטה מגרונה צעקה שמשכה עוד כמה מבטים מילדים שהיו בכיתה באותה העת. "ג'יין, אם את לא תעצרי את זה בקרוב יפיצו עליך שמועות נוראיות, את מבינה?"קיטי אמרה בלחץ. אבל ג'יין רק הסתכלה עליה דוממת. ואחרי שניה ברחה משם לכיוון המחבוא הסודי שלה שבתוך המחסן המטונף של בית הספר,זה שרק רודי יודע עליו. רודי שעליו היא כל כך סמכה ובטחה. רק שם היא הניחה לדמעות לפרוץ ללא גבול.
|
|
|
|
|
|
|