"אני כבר בת 18!"

"אימא! תפסיקי לגונן עלי כל הזמן! אני כבר בת 18! קוסמת בוגרת! למה את חייבת להגיד לי תמיד מה לעשות?!" ג'יני צרחה.

"ג'יני, מתוקה, אני רק אומרת שללכת - אפילו עם הארי, למקום כזה, זה ממש בילתי זהיר! אם יהיו שם אוכלי מוות? וגם למה ללכת עם הבגד החושפני הזה? בת כמה את חושבת שאת? בסה"כ בת 18!" מולי ניסתה להסביר- אך בלי הצלחה יתרה.

"אימא, בבקשה ממך, אל תגידי לי מה ללבוש. ווולדמורט מת. מת! כל האוכלי מוות ניכנסו לאזקבן לפני שנתיים! למה כל הזמן אני צריכה לומר לך את זה?!" ג'יני התעצבנה מחדש.

"ג'יני, תרגעי. אני יודעת שאולי החששות שלי מוגזמות, אבל לפני 18 שנה לא חשדנו בכלום ווולדמורט היה בחיים! את לא מבינה שאני מנסה לגונן עליך בתור אימא?"

"אוף, אימא. אם אני יקשיב לך אני יתקע בבית ולא יעשה עם עצמי כלום! וזה שאי הולכת זה לא הייתה בקשה, ליידיעתך. אני הולכת וזהו."

"ג'יני! תירגעי! למה את אוהבת כל כך להתעצבן עלי? מספיק עם זה. את עוברת את הגבול!" מולי איבדה את עשתנותיה וצעקה על ביתה.

"סליחה?! שאני יירגע? למ-" "די!!!!!!!!!!!!" את קולה קטע אביה. "מה קורה פה? שוב שני הגבירות שלי רבות?"

"אבא, אימא לא נותנת לי לצאת מהבית!" ג'יני הייתה על סף בכי.

"אוך, ארתור. כמה זמן אמרתי לך לא להתערב בעניינים כאלו?" מולי נאנחה.

"למה היא לא נותנת לך לצאת מהבית, ג'יין? ולאן בכלל את יוצאת? ואגב, השמלה הזאתי מהממת עליך. קנית אותה ממוגלגים, נכון?"

"את רואה, אימא? אפילו אבא אומר שהשמלה יפה!" ג'יני הסתובבה אל אימה בחיוך מנצח ולא ענתה על שאלותיו האחרות של אביה.

"ארתור, תן לי גיבוי כאן! היא רוצה להתעתק עם הארי והחברים שלה למופע של אחיות הגורל באיזה יער חשוך, עם שלדים וכל מיני דברים מפחידים. איך אני יכולה להרשות לה?" מולי שילבה ידיים בכעס.

"אחיות הגורל? גם אני רוצה לבוא! מופע עם הצעירים במקום להיות תקוע בבית. חלומי!" ארתור התלהב.

"מה?!" מולי התעצבנה. "אז אולי תלך איתה גם אתה ותשמור עליה?"

"רעיון מצויין!" ארתור אמר.

 "מה?! אבא, לא! אני יראה כמו תינוקת בת 6 אם תבוא איתי! בשום פנים ואופן- לא!" דמעות החלו לרדת מענייה של ג'יני.

לפתע פטרונוס של אייל ריחף באוויר ואמר- "ג'יני, הכל בסדר? פשוט קבענו לפני 20 דק' להפגש בסימטת דייאגון..." קולו של הארי נשמע וארתור נראה נעלב.

"שהיית בת 6 באמת לקחתי אותך למופע. אבל של יובל המבולבל של המוגלגים, לא של אחיות הגורל. מולי, איך בכלל חסמת לה את הדרך?"

"כישוף ארימוגריק. " מולי אמרה בקצרה.

"אה הא!" ג'יני אמרה. "ריאליטיקאו!" ג'יני אמרה את כישוף הנגד והתעתקה.

"מה?" הפרצופים של הוריה של גי'ני היו מצחיקים בהחלט, רק שהם לא שמו לב לכך.

מולי ניראתה כהולכת להתעתק, וארתור מיהר לשים יד על כתפה. היא הסתובבה.

"עזבי, כנראה ש'גיל ההתבגרות', כמו שהמוגלגים קוראים לזה, נמשך איתה קצת יותר מאוחר." הוא אמר, ספק בשיעשוע ספק בהשלמה.

מולי התיישבה על הספה. 

"היא פשוט כל כך חצופה לפעמים. למה היא לא מבינה שאני רק מנסה לשמור עליה?" נאנחה.

ארתור הרים את ידיו לצדדים כאומר "מה לעשות" והתיישב לצידה של מולי.

"היא יותר קשה מהבנים?" הוא שאל.

"כן. אולי פרד וג'ורג' היו יותר. אוי, פרדי. פתאום אני כל כך מתגעגעת אליו." היא נאנחה שוב ונשענה על בעלה.

"תמיד נתגעגע אליו. עם כל הזמן שחלף." ארתור נשם עמוק.

"אוי, אני מצטערת. פתאום ניזכרתי שלא הבאתי לך אוכל." מולי נזכרה וקמה.

ארתור השתטח בנחת על הספה כשהוא נזכר במריבתם של ביתו ואישתו. וחשב לעצמו-

"נשים."

		הפרק הבא