סיזי

שרשראות ארוכות של אורות קטנים וצבעוניים נתלו ברחובות ניו יורק, מלופפות פעמיים סביב כל פנס וממשיכות הלאה אל הפנס הבא. השדרה החמישית היתה גדושה באנשים שצפו במופע הזיקוקים של השנה החדשה, נושאים כאיש אחד את פניהם השמיימה. איש במעיל כהה פילס ביניהם את דרכו, מברך אותם מדי פעם בברכת שנה טובה. הוא צמצם את עיניו כנגד הרוח, והרגיש את פתיתי השלג הזעירים שדבקו בריסיו הארוכים והמסולסלים – לא מסוג הריסים שנחוצים לגבר.

בעת שהלך, הוא נדנד על אצבעו את שקית הבד שהכילה את המחליקיים שלו. הוא ראה מרחוק את רחבת הקרח, מתקדמת אליו ככל שהמשיך ללכת. האיזור הזה היה מואר פחות. פנסים בודדים, שעמדו במרחקים שווים של כעשרה מטרים זה מזה, היו מקור התאורה היחיד, פרט לירח.

סיימון התיישב על קצהו של ספסל קפוא ונעל את המחליקיים שלו בחינניות – חוץ מהחלק של קשירת השרוכים, שהיה מסורבל מעט, כיוון שעטה כפפות על ידיו. סיימון סרק בעיניו את הרחבה.

היא עוד לא הגיעה.

לפתע השתרר שקט, ורק לאחר כמה רגעים הבין סיימון שמופע הזיקוקים נגמר. אנשים חזרו אט-אט לבתיהם – מי להמשיך בחגיגות ומי לשכב לישון.

דמות כהה על רקע רחבת הקרח החיוורת משכה את תשומת ליבו של סיימון.

זאת היתה היא. בלי שום ספק.

היא היתה רחוקה ממנו, לא יותר מצללית בחשיכה, אבל לא היה ניתן להתבלבל בינה לבין מישהי אחרת. ההליכה שלה, היציבה הזקופה. צללית השיער המשיי והעבה שלה, שהתנופף לאחור.

סיימון נעמד, עלה על הקרח, והחל לגלוש לעברה בתנועות חלקות. רוח קלושה נשבה ואוויר קפוא מילא את ריאותיו האנושיות של סיימון. כעת הוא כבר יכל לחוש בקור, לאחר שהפך לצייד צללים מן המניין וזנח את כינויו הקודם כ"ערפד שוכן אור היום של ברוקלין".

שתי בנות – סיימון שיער שהן בנות עשרים בערך – האטו לידו ואחת מהן החלה לפטפט במרץ והביטה תכופות בפניו. סיימון הסיר את הכפפה הימנית שלו והניח לטבעת שלו לנצנץ באור הכסוף של הירח. האישה נראתה מאוכזבת. סיימון הלביש שוב את הכפפה על ידו – שומר על אותן פנים נטולות מאמץ – והחליק משם על הקרח, מותיר את הבנות מאחור. סיימון מיקד מבטו בארוסתו. גם היא שמה לב אליו עכשיו, צללית בחשיכה, והחלה לסגור את הפער ביניהם. הם נעצרו כשהם זה מול זו, אף אחד מהם לא פוצה את פיו אלא רק מביט בשקיקה בפניו של האחר. לבסוף קד סיימון קידה עמוקה וביקש את ידה של איזבל בדרמטיות. "לורד מונטוגומרי משתוקק להזמין את הגבירה לריקוד. התרצי לרקוד עימי?" הוא עיבה את קולו בכוונה ושמר על הבעת פנים מכובדת ורצינית, לא נותן לצחוק לגלוש החוצה. איזבל שמה את ידה בידו ואז משכה אותו לעמידה, מצמידה את מצחו אל מצחה בשובבות. "ברצון," היא נשפה, והבל פיה הותיר ערפילים באוויר הלילה הקפוא.

תצילו אותי מהתקף הפאנגירל שהרגע גרמתי לעצמי הלפ