והדרך כבר לא משנה

"זה העולם של המוגלגים?" סיריוס שאל וקימט את אפו "הייתי בטוח שהוא יהיה פחות... מתקדם"

"סתם שתדע, המוגלגים מאוד מפותחים" רמוס הביט בו, "אתה מכיר קוסם שצעד על הירח?".

"מוגלגים צעדו על הירח? איך הם לעזאזל הגיעו לשם?" ג'יימס התערב בבלבול, והביט לשמיים, כאילו שם ימצא את התשובה.

"למי אכפת מהירח?" פיטר שאל ברטוריות, "תכף נגיע."

הם הלכו בשביל ליד גינת משחקים.

היו שם ארבעה ילדים קטנים מהם רק בקצת, אחד גבוהה שצחק וצעק בקול, מתעלם מהאנשים סביב. השני היה זהה  לו בגובה אבל לא צעק, הוא שוחח אם הילד השלישי, שהיה מעט נמוך מהם וקרא ספר מתחת לעץ אלון גדול, הרביעי פשוט הקשיב לשיחתם.

כשג'יימס הסיט את ראשו הוא ראה שגם חבריו נועצים בילדים מבטים, "הם מזכירים לי אותנו" רמוס אמר.

"אני צופה לארבעתם עתיד מזהיר" סיריוס גיחך.

"אולי נעצור פה? רק לקצת" ג'יימס פנה לפיטר, שנראה מרוצה מהעובדה שהשאלה הופנתה אליו. "נוכל ללכת לבית שלך מאוחר יותר" סיריוס ביקש מפיטר גם.

"טוב" הנער הבלונדיני השמנמן חייך, "אני אודיע רק לאמא שלי." ובמילים אלו הוא רץ לעמדת טלפון ציבורי ושלף מכיסו סוג של מטבע עם חור, אחר כך הוא הכניס את המטבע "המקולקל" אם לצטט את סיריוס, למכונה והקליד מספר.

הוא סימן להם בידו להתקדם לעבר הגינה, הוא יגיע תכף.

"הנוף מפה ממש יפה" רמוס אמר, שיערו בהק מעט מאור השמש ועורו לא נראה חיוור כלל.

"מאוד יפה" סיריוס הסכים, בוהה ללא בושה בחברו הבלונדיני, סופר את הנמשים שעל פניו.

"מי מדבר עליי?!" רמוס העיר בשעשוע ופנה לעבר עץ גדול, שממנו נראה בבירור העץ של הנערים.

ג'יימס צחק, "אתה לא רואה שאתה מביך אותו פאדפוט?"

"אני מביך אותך?" סיריוס פנה לרמוס שגלגל את עינו.

פיטר רץ אליהם, "נחמד שבחרתם להתמקם פה" הוא אמר כאשר הסדיר את נשימתו.

"מוני בחר" ג'יימס נתן קרדיט.

הם שוחחו בצחקוקים והנאה, בדיחות וסיפורים על השנה שעברה וגם מחשבות על שנה הבאה.

"אתם יודעים מה חשבתי?" סיריוס שאל אותם כשהתיישבו בצלו של העץ, הם ישבו במעגל כפי שהיו יושבים במדשאות הגדולות של הוגוורטס, כדי שיוכלו לראות זה את זה.

"אנחנו רוצים לדעת מה חשבת?" ג'יימס שאל בעוקצנות.

"ברור שכן" סיריוס ענה לו בהתנשאות.

"נו מה חשבת?" רמוס האיץ בו.

"נשארה שנה להוגוורטס" סיריוס אמר ברצינות, מסמן להם שזה אמיתי ולא זמן לצחוקים, "אחרי זה אנחנו אולי נתפצל בחיים, עבודות שונות, נישואין, ילדים. אנחנו חוזרים ומבטיחים כל הזמן שאנחנו תמיד נשאר חברים, אבל אף אחד לא אמר שלא נתרחק במהלך השנים, נקבע להיפגש ולא נגיע, נרצה לדבר ונבטל... בסוף אנחנו לא נהיה חברים בכלל, והדרך כבר לא תשנה."

הייתה שתיקה בזמן שהרהרו בדיבור, זה לא היה סוד שכשאנשים גומרים ללמוד הם מתחילים חיים עצמאיים, אז מה אם הם באמת יתרחקו?

ג'יימס הרהר באופציה שנשמעה לו כל-כך מפחידה.

"בואו נקבע" הוא אמר, "שבעוד 22 שנים  ביום הזה בשעה הזו, אנחנו ניפגש בדיוק כאן. לא משנה לאן הדרכים יובילו אותנו."

"ג'יימס זה רעיון ממש יפה" רמוס אמר, "ניצור לנו תזכורות כדי שלא נשכח."

*

22 שנים אחר כך.

רמוס נשען על העץ הגדול, רוב עליו כבר נשרו ואלה שלא היו קמולים, מזג האוויר היה קר לא נעים.

הוא חיכה, הוא בכלל לא ידע למה, הרי הם לא יבואו.

הוא הביט על השמיים האפורים, ממש כפי שג'יימס עשה בזמנו, מחפש תשובה.

האם הם רואים אותו? הם מגנים עליו גם מרחוק?

אין סיכוי.

עברו 17 שנים מאז שג'יימס נרצח, שנתיים מאז סיריוס, מי-יודע-כמה מאז שפיטר בגד ו33 שנים מאז היה חופשי.

אבל הם הבטיחו, הם נשבעו שיבואו, אז הוא חיכה.

ג'יימס וסיריוס כבר לא יגיעו, גם פיטר לא, הם בכלל לא ענינו אותו.

רמוס בא כדי לתת כבוד, בגלל שהוא הבטיח שיבוא.

הוא התגעגע אליהם, כל כך התגעגע שזה כאב.

הוא היה נותן הכל כדי לשמוע את ג'יימס צוחק שוב, את סיריוס מדבר ולהרגיש לעוד פעם אחת את החירות הזו שניתנה לו כשהיה איתם.

ואם היו חיים עכשיו? אם היה שינוי קטן בעבר והם עדיין היו כולם חיים, הם היו מגיעים?

רמוס לא בכה, נגמרו לו הדמעות. נשארה רק ריקנות, חלל שהוא לא יצליח למלא, לב שבור מלא סדקים.

רחוק מולו הוא ראה איש, צעיר ממנו רק בקצת, עומד ליד עץ האלון הגדול שגם כבר לא היה זהה לזה שראה רמוס לפני שלושים שנים.

אבל זה היה אותו בן אדם, הוא לא ידע מי מהארבעה עמד ליד העץ, אבל הוא היה בטוח שזה אחד מהם.

למה הוא פה? למה הוא יצא במזג אוויר לא נעים שכזה ולא ביום אחר? למה הוא פה בד?

אולי גם הוא קבע עם חברים שלו, ביום ההוא לפני 22 שנים, ולוקח להם זמן להגיע, או שהוא מקווה שיגיעו.

ואולי הוא גם פה כדי לתת להם כבוד, להיזכר ולהרהר בעבר. ואולי הוא סתם יצא להליכה ועצר ליד העץ המוכר.

רמוס לא ידע כי האיש כבר הלך, הוא לא התכוון לשאול בכל מקרה.

ברגע זה הרגיש פרץ מפתיע של ייאוש ממלא אותו, גל של עצב על האובדן, געגוע וכאב.

העיניים שלו התמלאו דמעות, מוזר, הוא חשב שנגמרו לו הדמעות.

הוא היה כל כך מיוסר שלא שם לב בכלל שהרבה מאחוריו עמד איש שמנמן, שיערו כבר לא בלונדיני אלה אפור, ועיניו הכחולות מלאות בדמעות, סימן שחור על ידו השמאלית אבל שום כוונה לפגוע.

פיטר לא התקרב לרמוס, הוא לא רצה שידע שהוא פה, אבל הוא הגיע. הגיע כי הבטיח.

רמוס פלט צעקה כאובה לשמיים, ונראה שהירח שמעליו צוחק.

הוא בחיים לא היה מאמין שיפרדו, אחרי כל מה שעברו, אחרי כל הזכרונות וההבטחות הנפלאות.

אבל סיריוס צדק, זו עובדה.

מה שהיה היה והדרך כבר לא משנה.