הו אלוהים לא שוב!

הי אנשים!

פעם היתה כאן הקדמה מאוד - מאוד ארוכה, אבל היא נמחקה, ואני אחסוך אותה מכם מהסיבה הפשוטה שאין לי כוח לכתוב אותה שוב.

אז זכויות יוצרים.

לרולינג המדהימה,

להיא המתכנת Sarah1281 שכתבה את הפאנפיק הגאוני הזה.

ולי, שעמלה כדי לתרגם את זה אף על פי שאני כבר בפרק 16, שתאמינו לי, מעניין הרבה יותר מהראשון (שגם מאוד מעניין).

אבל אל תדאגו, אני נהנת לתרגם את זה.

הייתי מפרסמת את זה רק כשהייתי גומרת לתרגם, אבל אני מפרסמת את זה כבר עכשיו עקב בקשה מיוחדת מההיא המתכנת נמלה.

לפיכך, קחו את הזמן, כי אני לא מתרגמת פרק ביום, וגם לא ביומיים.

וגם - אני אשמח לתגובות. אבל תגובות שקשורות לאיות ולתרגום וכאלה, כי כל תגובה שקשורה לעלילה לא תהיה רלוונטית כלל - כי לא כתבתי את הפאנפיק הזה. אם לא יהיו לי תגובות, תהיה לי התחושה שאני מתרגמת סתם.

אז - תהנו! אני בטוחה שתעשו זאת!

אציו תרגום לפאנפיק!

הוא חלם עליו מאז שוולדמורט נפל. הפרגוד, זאת אומרת. זה שסיריוס נפל מאחוריו.
בפעם האחרונה שחלם על מחלקת המסתורין, סיריוס מת. העולם גם התעורר סוף סוף לאמת על וולדמורט, אבל המחיר היה גבוה מכדי שיודה על כך. וברגע שהאמת התגלתה, ההתקפות החמירו.

הוא תהה, בקיצור, מדוע הוא שם. ג'יני הייתה בבית, היא היתה בהיריון, היא נזקקה לו. ובכל זאת הוא לא הצליח להתרחק משם. וולדמורט נעלם, נכון. אבל עדיין, כל כך הרבה אנשים אחרים, אנשים טובים, שלא היו צריכים למות.

הוא ספר את המדרגות עד שעמד ממש מול המקום בו סיריוס נפל.
סדריק. סיריוס. דמבלדור. הדוויג. מודי. דובי. אבא של טונקס. רמוס. קולין קריווי. טונקס. סנייפ. פרד. לעזאזל, אפילו לקראב לא הגיע למות אז. היו עוד הרבה, אבל אף אחד מהם לא היה קרוב אליו. אבל הם היו קרובים למישהו.
אולי בגלל זה הוא לא הצליח להתרחק.
אולי זו הסיבה למה הוא לא יכל להסיט את מבטו. למה, אפילו באותו רגע ממש, הוא לא יכול היה ללכת משם.

בהתחלה, הארי התעורר.
הוא שכב על רצפה, מכוסה בקושי בשמיכה, ונראה היה שמישהו מנסה לפרוץ את הדלת.

"איפה התותח?" שאל דאדלי. דאדלי? לאן שלח אותו הפרגוד? האם יכול להיות שזה כאשר האגריד סיפר לו לראשונה על הוגוורטס? זה חייב להיות, כי הוא לא יכל להיזכר בשום זמן אחר שהוא ודאדלי ישנו במה שנראה כמו בקתה.

קול ריסוק נשמע מאחוריהם ודוד ורנון נכנס והחליק לחדר, כשהוא מחזיק ברובה. הארי נחר. כאילו שזה יעזור נגד האגריד. עם זאת, נראה שדודו לא ידע את זה. הוא צעק, "מי שם? אני מזהיר אותך – אני חמוש!"

עלה בדעתו של הארי שכאשר אנשים מנסים לפרוץ, אפשר להניח שגם הם חמושים. וכאילו דוד ורנון לא ידע שהגיע קוסם בשביל הארי. מי עוד יכול היה להגיע במזג אוויר כזה, שלא לדבר על מי עוד יטרח?

בום! הדלת התעופפה בשלמותה מציריה ונחתה על הרצפה בקול ריסוק רועם. האגריד עמד בפתח, נראה מרשים מאוד.

הארי לא בדיוק תכנן את המצב הזה, אבל הוא חשב שאפשר להפיק ממנו את המיטב. הדברים לא היו נוראים כשהוריד את וולדמורט, אבל הם גם לא היו כל כך נהדרים. אולי הוא קיבל הזדמנות שניה. ואם זה המצב, לא היה שום סיכוי שבגיהינום שהוא לא ישתמש בזה.

"לא יכולתם אתם להכין כוס תה, נכון? כי זה לא היה פה מסע כזה קל..." התחיל האגריד.
והרס לחלוטין את הרושם הראשוני שלו. הוא ניגש לספה עליה ישב דאדלי, מאובן. "אתה זוז, גוש בשר," אמר לו והתבונן בדאדלי רץ להתחבא מאחורי אימו, שבתורה הסתתרה מאחורי בעלה. "והנה כאן הארי! פעם אחרונה שאני פה ראיתי אותך, אתה היית רק תינוק. את דומה מאוד לאבא שלך, אבל אתה קיבלת את העיניים של אמא שלך."

"אני דורש שתעזוב מיד, אדוני!" דרש הדוד ורנון, והשמיע קול מצחיק. "אתה פרצת לפה בניגוד לחוק!"

"אה, אתה שתוק, דרסלי, שזיף מיובש שכמוך." הארי חייך. הוא היה מבולבל מכדי ליהנות מהירידה המילולית של האגריד על דודו בפעם שעברה. כשהאגריד הושיט את ידו והפך את האקדח לבייגלה, חיוכו של הארי רק הלך והתרחב.

"בכל מקרה," אמר האגריד והפנה את תשומת ליבו להארי כאילו אנשים מסתובבים באופן קבוע והופכים כלי נשק קטלניים לצורות של חטיפים טעימים. "הארי – יום הולדת שמח מאוד לך. יש לי כאן משהו בשבילך – יכול שאני ישבתי עליה פה מתישהו, אבל לטעם זה לא משנה." הוא שלף עוגה שכתוב עליה 'יום הולדת שמח הארי' בציפוי ירוק.

"למה לא, תודה," אמר הארי בהכרת תודה וקיבל את העוגה. עם זאת, הוא היה מעדיף שהאגריד לא ישתמש בצבע של סלית'רין, גם אם הוא תואם את צבע עיניו. "נראה שאתה מכיר אותי, אבל אם, כפי שאמרת, לא התראנו מאז שהייתי תינוק, אולי תוכל להציג את עצמך ברוב אדיבותך?" הארי שאל בנימוס.

האגריד צחקק. "כמובן, כמובן. רובאוס האגריד, שומר המפתחות והקרקעות בהוגוורטס."  במילים אלה, הוא לחץ את ידו של הארי. "אז מה עם התה הזה אז, אה? לא שהייתי מתנגד למשהו יותר חזק אם יש לכם, כמובן."

"אני מצטער, מיהרנו קצת כשיצאנו, אז אין לנו שום דבר לשתות." אמר הארי בהתנצלות.

"בסדר, יש לי משהו כאן." אמר האגריד, הסתובב לאח ואז בחזרה אחרי שהצית שם אש. לאחר מכן שלף עוד בערך תריסר דברים מכיסי המעיל שלו.

הדוד ורנון אמר בחריפות, "אל תיגע בשום דבר שהוא נותן לך, דאדלי."

האגריד צחק צחוק אפל. "הילד פודינג הזה שלך לא צריך שישמינו אותו עוד, דרסלי, אתה אל תדאג."

האגריד העביר להארי את הנקנקיות והוא הודה לו מכל הלב על התחשבותו, ואז החליט שיהיה חשוד פשוט לקבל זאת ולכן הוא ביקש מהאגריד פרטים נוספים.

"אתה תקרא לי האגריד, ככה הם כולם עושים. כמו שאני פה אמרתי לך, אני שומר המפתחות בהוגוורטס – אתה יודע הכל על הוגוורטס, כמובן."

הארי הנהן. "כמובן."

עיניו של הדוד ורנון נפערו. "אתה יודע?"

"כן," ענה הארי בנחת.

"אבל איך? תמיד היינו כל כך זהירים לא לתת לך להכניס לראש רעיונות מסוכנים! איך שמעת על כל השטויות המכושפות האלה?"

"את חכה רק רגע אחד!" האגריד רעם וקפץ על רגליו. כשכעס נראה היה שהוא ממלא את כל הצריף. הדרסלים הצטנפו אל הקיר. "האם אתה מתכוון לומר לי," נהם לעבר הדרסלים, "שלא סיפרתם לילד הזה – לילד הזה – כלום על – על כלום?"

"לא," אמר הארי והניד בראשו בצער. "הם לא עשו זאת."

האגריד נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.

"דרסלי!" הוא צעק.

דוד ורנון, שהלך והסגיל, מלמל משהו שנשמע כמו 'מימבלווימבל'.

"אבל – אבל אם אבא לא סיפר להארי שום דבר, איך הוא יודע?" שאל דאדלי, מדבר בפעם הראשונה מאחורי אימו.

האגריד הביט בהארי בציפייה.

"נקודה טובה," הודה הארי. "טוב, זה רק שאנשים בילו את עשר השנים האחרונות בעקבותיי ולחצו לי את היד והשתחוו לי, בדרך כלל זה נראה שהם מרגישים כבוד לפגוש אותי ובסופו של דבר אתה מרים כמה דברים."

"זה לא מספיק 'להרים כמה דברים', הארי. אתה צריך לדעת."

"אבל אני יודע," אמר הארי. "על הוגוורטס, על הורי, על וולדמורט..."

האגריד רעד. "אל תגיד את השם הזה!"

הארי משך בכתפיו. "קשה להיפטר מהרגלים ישנים. אם כי אם אי פעם אלך שוב לטיול מחנאות, אני אדאג להיענות לעצתך. ובכן, אנחנו נוסעים מחר לסימטת דיאגון?"

"כמובן," הנהן האגריד.

"אני לא אשלם כדי שאיזה טמבל זקן משוגע ילמד אותו לעשות הוקוס פוקוס!"

אולי הארי ידע שהדוד ורנון יתעקש להתגרות בהאגריד. במהירות הבזק, הוא הוציא את המטרייה שהכילה את חתיכות שרביטו והניף אותה מטה כדי שתצביע על דאדלי.

הבזק של אור סגול, בום חזק ונחירת חזירים אחר כך, ודאדלי רקד במקום, ידיו כפותות על ישבנו השמן, מילל מכאבים. כשהסתובב יכל הארי לראות זנב חזיר מסולסל שקרע חור בחלק האחורי של מכנסיו.

דוד ורנון שאג. הוא משך את פטוניה ודאדלי לחדר השני, העיך מבט מבועת אחרון בהאגריד וטרק את הדלת מאחוריהם.

האגריד השפיל מבט אל המטרייה שלו וליטף את זקנו.

"אסור היה לי לאבד את העשתונות," אמר בעצב, "אבל זה לא עבד פה בכל מקרה. הכוונה היא היתה להפוך אותו לחזיר, אבל אני מניח שהוא היה כמו חזיר ממילא, ככה שזה לא נשאר הרבה מה לעשות."

הוא העיף מבט לעבר הארי מתחת לגבותיו העבותות.

"אני אהיה פה אסיר תודה אם לא תציין את זה שמה בהוגוורטס," אמר. "אני – אמ – לא אמור לעשות קסמים, בכלל. אפשרו לי לעשות קצת כדי לעקוב אחריך – ולהביא לך את המכתבים – אחת הסיבות שאני פה הייתי כל כך להוט לקבל את העבודה –"

"כמובן שלא," הבטיח הארי. "השעה כבר מאוחרת, אז נראה לי שכדאי שנכנס לישון."

"אתה הוא צודק, הארי," הסכים האגריד. "יש לנו הרבה פה כדי לעשות אותו מחר. ללכת שם עד לעיר, לקנות לך ספרים וכל האלה." הוא הסיר את המעיל השחור והעבה וזרק אותו להארי. "אתה יכול לישון תחת זה," הוא אמר. "אל תדאג פה אם זה זז קצת, אני חושב שעדיין יש לי פה זוג מרמיטות שם באחת הכיסים."

הארי התעורר מוקדם בבוקר הבא. למרות שידע שזהו אור יום, הוא עצם את עיניו.

זה היה חלום, הוא אמר לעצמו בתוקף. חלמתי שחזרתי לזמן שהאגריד בא להגיד לי שאני נוסע להוגוורטס. כשאפתח את עיני אהיה בבית עם ג'יני.

לפתע נשמע רעש נקישה חזק.

והנה הדוויג ג'וניור דופק על החלון, חשב הארי בהקלה, עדיין לא קם.

טאק. טאק. טאק.

"בסדר," מלמל הארי, "אני קם."

הוא התיישב והמעיל הכבד של האגריד נפל מעליו.

הצריף היה מלא באור שמש, הסערה נגמרה, האגריד עצמו ישן על הספה שהתמוטטה והיה ינשוף שדפק בציפורניו על החלון,עיתון מוחזק במקורו.

ליבו של הארי שקע. אחרי הכל זה לא היה חלום. הוא שילם במהירות לינשוף והעביר את הנביא היומי להאגריד. ללאחר מכן הקשיב בסבלנות כשהחצי ענק הסביר לו על גרינגוטס. אחר כך נכנסו לסירה של דרסלי ויצאו לכיוון לונדון וסמטת דיאגון.

משאירים את הדרסלים להסתדר בעצמם, הבין הארי בהנאה זדונית. הוא ידע שהם יחזרו הביתה לפני שהוא יחזור וחוץ מזה, זה באמת שירת אותם כמו שצריך.

עד מהרה הם היו בקלחת הרותחת. כמו קודם, כולם היו להוטים מאוד ללחוץ את ידו.

בסופו של דבר, צעיר חיוור עשה את דרכו אל הארי, עינו השמאלית מעוותת מאוד.

"פרופסור קווירל!" אמר האגריד. "הארי, פרופסור קווירל יהיה אחד המורים שלך בהוגוורטס."

"פפ – פוטר," גמגם פרופסור קווירל ואחז בידו של הארי, "א-אני ל-לא יכול להגיד לך כמה אני ש-שמח לפגוש אותך."

הארי תהה כיצד הוא יכול לעמוד בלגעת בו, אך הבין שוולדמורט עדיין לא היה עליו. כנראה שזה לא יהיה עד שלא יצליח לגנוב את האבן. הוא גם תהה מדוע לכל הרוחות הוא חש צורך לגמגם כל השנה. הוא יכול להיראות תמים לחלוטין (במיוחד בהשוואה לאנשים כמו סנייפ) גם בלעדיו, ולמען האמת זה היה מעצבן. חוץ מזה, על פי זכרונו של סנייפ, דמבלדור חשד בקווירל מההתחלה.

הוא הניח כי האגריד לא הזכיר שזוהי שנת הלימודים הראשונה של קווירל  כדי לא להבהיל אותו עם קללת התפקיד של התגוננות. הוא החליט להעלות את זה.

"כמה זמן אתה מלמד?" הוא שאל.

"ט-ט-טוב, למעשה, ז-זו השנה הר-הראשונה שלי, אבל אני מאוד מ-מתרגש." קווירל אמר, ונראה מעט מבויש.

"איזה מקצוע אתה מלמד?" שאל הארי, יודע את התשובה לחלוטין, אבל זו היתה שאלה שתלמידים שאלו את המורים העתידיים שלהם.

"ה-התגוננות מפני כ-כ-כוחות האופל," מלמל פרופסור קווירל, כאילו הוא מעדיף לא לחשוב על זה.

כן, קווירל, ואדונו וולדמורט, כנראה יהיו הרבה יותר מאושרים מבלי ללמד דברים מטרידים כמו הגנה מפני כוחות האופל.

"ל-לא שאתה צ-צריך את זה, אה, פפ-פוטר?" הוא צחק בעצבנות. "אתה ת-תקבל את כל הציוד שלך, אני מניח? אני צ-צריך ל-לקנות ספר חדש על ע-ערפדים, אני עצמי." הוא נראה מבועת מעצם המחשבה. הארי התפלא כשחשב על העובדה שזהו האדם הראשון שהוא זוכר שניסה להרוג אותו.

שאר הלקוחות של הבר קטעו את השיחה ונדרשו כמעט עשר דקות עד שהאגריד הוציא את הארי מהמון מעריציו.

העניינים התקדמו פחות או יותר מאז, עד שהגיע הזמן לגשת למדאם מלקין כדי לקנות את הגלימות שלו.

כשהארי נכנס פנימה, הוא קפא. הוא כמעט שכח את הפגישה הראשונה שלו עם דראקו מאלפוי, כאן, לפני שמישהו מהם ידע משהו על הדרך שיועדה לאחר. לפני שהוא גילה שדראקו, על אף שהיה לא נעים, אינו רשע וניקה את עצמו פחות או יותר.

הממ, חשב הארי. יכול להיות כיף.

"שלום," אמר דראקו. "גם אתה להוגוורטס?"

"כן," הארי הנהן.

"אבא שלי קונה לי את הספרים שלי ואמא שלי מסתכלת על שרביטים בהמשך הרחוב," אמר מאלפוי. היה לו אותו קול משועמם ומשעמם בגיל אחת עשרה כמו בגיל עשרים ושלוש.

"אין בזה הרבה טעם עד שתגיע לשם, נכון?" הארי שאל.

"נכון, אבל היא צריכה לעשות משהו בזמן שאני כאן. אחרי זה אני הולך לגרור אותם להסתכל על מטאטאי מרוץ. אני לא מבין אני חושב שאכריח את אבא שלי לקנות לי אחד ואבריח אותו איך שהוא."

"סביר להניח שהם לא יבדקו את המטען, אז אם אתה רק מכווץ אותו, אתה יכול לקחת אותו ואז לבטל את הכיווץ ברגע שאתה שם. כמבן, תצטרך לטעון  שהוא שייך לתלמיד מבוגר אם מישהו שואל, אבל זה לא אמור להיות קשה מידי," הציע הארי.

דראקו הביט בהארי בהערכה. "זה לגמרי יכול לעבוד. אני צצריך ללמוד קודם איך לבטל כיווץ של דברים, אבל עד אז אוכל לגרום לתלמיד מבוגר לעשות את זה. תגיד, יש לך מטאטא משלך?"

"לא כרגע," אמר הארי בלי להתחייב.

"אתה בכלל משחק קווידיץ'?"

"כמובן, אני מחפש. ואתה?"

"אותו הדבר. אבא אומר שזה פשע אם לא אבחר לשחק בנבחרת הבית שלי, ואני חייב לומר שאני לגמרי מסכים איתו. אתה יודע כבר באיזה בית תהיה?"

"אני חושב שאני רוצה להיות בגריפינדור. שמעתי שהמסיבות שלהם הכי טובות."

"טוב, זה בסדר, אם אתה מתעסק בדברים כאלה. אני הולך להיות בסלית'רין, כל המשפחה שלי הייתה שם -"

"טוב, זה בסדר, אם אתה מתעסק בדברים כאלה." הארי קטע אותו. הוא היה יכול להשבע שפיו של דראקו נטה כלפי מעלה.

"תאר לעצמך להתמיין להפלפאף. אני חושב שאעזוב, לא?"

"טוב, אולי לא לעזוב... זה קצת קיצוני, אבל בהחלט הייתי עורק. כלומר, הפלפאף נשמע כמו מותג של מרשמלו או כריות או משהו כזה..."

הפעם הוא ידע שהוא לא מדמיין את זה. דראקו מאלפוי נלחם בחיוך בגלל משהו שהוא, הארי פוטר, אמר. הוא מעולם לא חשב שיראה את היום הזה מגיע! זה היה ממש כיף. למה הם לא היו חברים, שוב?

"תסתכל על האיש הזה!" הארי פנה לאן שדראקו הצביע וראה את האגריד עומד מחוץ לחלון, מחייך אל הארי ומצביע על שתי גלידות גדולות כדי להראות שהוא לא יכול להיכנס.

"זה האגריד. הוא עובד בהוגוורטס."

"אה, שמעתי עליו. הוא סוג של משרת, לא?" אה. בגלל זה.

"הוא שומר המפתחות."

כן, בדיוק," הנהן דראקו בקוצר רוח.

"לא, לא בדיוק, יש הבדל בין שומר מפתחות למשרת. אולי לא הבדל עמוק, אבל זה בהחלט משהו שכל בעל אחוזה צריך לדעת." אמר הארי, יודע היטב שדראקו יירש מתישהו את אחוזת מאלפוי. הוא שמח לראות שאוזניו של דראקו הפכו ורודות.

"שמעתי שהוא חי מעין חיי פרא בבקתה בשטח בית הספר ומידי פעם כשהוא משתכר, הוא מנסה לעשות קסמים ומצית לעצמו את המיטה."

"טוב," אמר הארי, נזכר איך האגריד החזיר אותו להוגוורטס אחרי שוולדמורט כמעט הרג אותו ונאבק לשמור על עשתונותיו. "הייתי מהמר שקצת קשה לעשות קסמים כשאתה שיכור בנסיבות הטובות ביותר. ולא כולם יכולים לגור באחוזות. אם כן, אז זה לא היה כל כך מיוחד ואנשים היו צריכים למצוא דרכים אחרות להתהדר בעושרם."

דראקו הנהן, שוקל. "אתה צודק, מעולם לא חשבתי שאומר את זה, אבל צריך אנשים כמו האגריד בעולם בשביל ניגוד לאנשים מהסוג הנכון." הפעם, הארי ידע בדיוק למה הוא מתכוון ב 'אנשים מהסוג הנכון', אך העמיד פנים שהוא לא כדי להימנע מההצגה. "הי, הוא הגיע איתך?"

"כן," אמר הארי בפשטות.

"למה? איפה ההורים שלך?"

"מכתש גודריק."

"אז למה הם לא באו איתך?" לחץ דראקו.

"טוב, הם היו באים, אבל וולדמורט הרג אותם, תראה." הסביר הארי.

עיניו של דראקו נפערו. "אמרת את שמו של אדון האופל!"

הארי הנהן. "כן. כך עשיתי."

נראה שראקו לא הצלח לחשוב מה לענות על זה, אז במקום זאת הוא שאל, "אבל הם היו מהסוג שלנו, נכון?"

הארי נלחם בדחף לגלגל את עיניו. "אם הם לא היו, אז למה וולדמורט יטרח להרוג אותם באופן אישי? הוא היה די עסוק לקראת הסוף, או כך לפחות שמעתי, והיו לו אנשים שהרגו בשבילו."

"אני באמת לא חושב שהיו צריכים להכניס ילדי מוגלגים, נכון? הם פשוט לא כמונו; הם מעולם לא חונכו להכיר את דרכנו. חלקם לא שמעו אפילו על הוגוורטס עד שקיבלו את המכתב, תאר לעצמך."

"ובכן, אני לא חושב שהעובדה שהם לא שמעו על הוגוורטס צריכה להדאיג אותך, אם הם אפילו לא שמעו על קסם או ידעו משהו על התרבות שלנו," אמר הארי, לא ממש ענה על השאלה.

"כן, בדיוק בגלל זה אני חושב שהם צריכים לשמור את זה במשפחות הקסם הוותיקות. מהו שם המשפחה שלך, בכל מקרה?"

לפני שהארי הספיק לענות, אמרה מדאם מלקינס, "סיימנו איתך, יקירי." הארי תהה מדוע הוא סיים ראשון אם הוא נכנס אחרי דראקו, אך החליט לא להתעכב על זה.

"טוב, נתראה בהוגוורטס, אני מניח." אמר דראקו.

"אחר כך. בדוק אם תוכל לנחש את שם המשפחה עד אז וספר לי ברכבת."

"אני אעשה זאת,"אמר דראקו, נחוש לפתע.

זמן קצר לאחר מכן, הארי והאגריד רכשו את כל הציוד של הארי והוא חזר לדרסלים. החודש האחרון לא היה כל כך רע. דודו ודודתו בעיקר התעלמו ממנו ודאדלי רץ מהחדר בצרחות כל פעם שראה אותו. זה לא היה כל כך נורא, כי היה לו ניסיון רב עם אנשים שהתעלמו ו/או פחדו ממנו בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית, כשנתפס לאחר שנפטר מנורברט, כהתגלה כלחשנן, כשהיה המתמודד הרביעי וכשהיה סכיזופרני שקרן.

דבר אחד שעשה היה לוודא שהוא שינן את ספר השיקויים  שלו. הוא לא לקח שום סיכון. סנייפ אולי אהב את אימו, אבל אותו הוא בהחלט שנא עד המוות.

ביום האחרון של החופש, הארי ירד לסלון וכחכח בגרונו, צופה בשעשוע כשדאדלי צרח וברח מהחדר. הארי הניח שזה מה שקרה כשהוריו של דאדלי עודדו אותו למרר את חייו של הארי ולא אמרו לו את האמת על הארי. "אמ – דוד ורנון?"

הדוד ודנון נהם כדי להראות שהוא מקשיב.

"אני צריך מחר להיות בקינגס קרוס כדי לנסוע לנוגוורטס." עוד נהמה. "זה יהיה בסדר אם תיתן לי טרמפ?" נהמה. "תודה."

"דרך מצחיקה להגיע לבית ספר של קוסמים, ברכבת. כל שטיחי הקסמים התקלקלו?"

"לא, אבל הם לא חוקיים בבריטניה, ואני בספק אם הם היו סומכים עלינו שנלך ישר לבית הספר ולא נותנים לעצמנו להיראות אם יהיה לכל אחד כזה. שלא לדבר על כמה זה יקר..."

"איפה בית הספר הזה, בכלל?"

"סקוטלנד," השיב הארי.

"אתה יכול להיות יותר ספציפי?" שאל הדוד ורנון.

"מתכננים לבוא ליום המשפחה?"

דודה פטוניה נראתה מזועזעת. "יש להם יום המשפחה?"

"בסדר, ניקח אותך לקינגס קרוס. אנחנו ממילא נוסעים מחר ללונדון, אחרת לא הייתי טורח."

"נהדר," אמר הארי ויצא. עוד יום אחד והוא יחזור להוגוורטס. ו... הוא יזכה לראות גם את ג'יני, ולו רק לרגע.

כן, הדברים עשויים להסתדר אחרי הכל, אם הוא יצליח לשמור על עשתונותיו הפעם ולא להרחיק את העיתונות והמשרד.

אוי ואבוי. אלה הולכות להיות שבע שנים ארוכות.

תהנו מהציפייה לפרק הבא, זה יקרה מתישהו! 

		הפרק הבא