טיפול בילד הפלא

ה"מ: הפאנפיק עוסק בחוויה של הארי כנער פוסט טראומתי ובתהליך הטיפולי שהוא עומד לעבור. עקב המורכבות והרגישות של הנושא בתחילת כל פרק תהיה אזהרת טריגר ספציפית. 

טריגרים לפרק זה: סיוטים, פלאשבקים, אזכור של מוות מהספרים, אזכור של מחלקה פסיכיאטרית 

ביום האחרון של אוגוסט הארי התעורר לתוך החשכה, בולע בחזרה את הצרחה שאיימה לפרוץ החוצה, ולרגע הוא הרגיש מנותק. לא הייתה אדמת יער מתחתיו, והמיטה לא הייתה מוקפת בכילות המוכרות מימים עברו, ובלעדיהם הארי לא היה מסוגל לזהות מאיפה הגיעו הקולות, צעקות וקירות קורסים והבזקים של אורות שהבולט בהם ירוק מסמא…

הארי אילץ את עצמו להרפות את הגוף שלו, עד כמה שניתן, התמקד בנקודה אחת על התקרה והתרכז בנשימות. פנימה, החוצה. הוא שאף את האוויר לריאותיו והחזיק אותו בפנים לכמה שניות לפני שרוקן את כולו בנשיפה איטית, שוב ושוב עד שהרגיש בטוח מספיק להסתכל לצדדים. החדר היה עשוי עץ, כרזות ישנות של קבוצות קווידיץ' מעטרות את הקירות ולצדן גזירי עיתון, תמונות וגלויות, כולם תוספות מהשנה האחרונה - מעין קיר מזכרות שהתחיל כשהמלחמה נגמרה. מתחת לכל אלה עמדה המיטה של רון, ריקה מאדם על אף שהיה זה אמצע הלילה, השמיכה זרוקה כאילו עזב בחיפזון. הארי ידע באיזשהו מקום שרון בסדר גמור, שהוא בסך הכל יצא לעוד אחד מהשיטוטים הליליים שלו, אבל דופק לבו התגבר והוא התחיל להרגיש את החזה שלו מתכווץ שוב וכל הזמן עברה במוחו המחשבה אבל מה אם זה שונה, מה אם דווקא הפעם קרה משהו? 

בלי רגע נוסף של מחשבה הארי חטף את שרביטו מהשידה וזינק מתוך החדר. 

הוא ירד במדרגות המחילה מהר ככל האפשר, מודע במעורפל לכך שרקיעות רגליו והחריקות עלולות להעיר את יתר דיירי הבית, אבל לא הייתה לכך חשיבות בעיניו אם היה אפילו סיכוי קלוש שרון בסכנה כמו שכל האינסטינקטים שלו צרחו. הוא שעט מבעד לקומה הראשונה ופרץ החוצה, דרך הגינה ואל השדות שהקיפו את הבית. הוא עצר רק לרגע, לבו פועם בחוזקה, לפני ששמע רשרוש משמאלו והתחיל לרוץ שוב לכיוונו, שרביטו מונף בהיכון, מתקרב- 

"היי!" קולו של רון הקפיא את הארי עוד לפני שהספיק לקלוט את דמותו. "היי, אין שם כלום, אין שם כלום, בסדר? תגיד את זה גם." 

"אין שם כלום," חזר הארי בקול חלול, ממצמץ ללא הרף. כל שהצליח לקלוט היה התחושה של ידיים חזקות על כתפיו. דמותו של רון מולו עדיין נראתה מטושטשת. 

"אין שם כלום," רון אישר. "סתם יצאתי להליכה שוב, כמו אידיוט."

רון באמת נראה פחות עצבני, כמו בכל לילה שהתחיל בהתהפכות מצד לצד במיטה השכנה לזו של הארי, רטינות ומשיכות בשיער, שלאחריהן רון היה קם ויוצא "להתרענן", וחוזר רק אחרי שעה-שעתיים של שיטוט בשדות שמסביב למחילה, או במסדרונות ובחצר הפנימית של מתחם ההכשרה של הילאים צעירים. 

"אני יודע," הארי מלמל, משפיל את מבטו. להסתכל לאדם אחר בעיניים הרגיש כרגע כמו מאמץ גדול מדי. 

"מה, שאני אידיוט?" רון צחק וטפח על שכמו. "קדימה, בוא ננסה לישון עוד קצת. אם אמא תשמע שהיינו בחוץ גם הלילה היא תתחרפן." 

צמד החברים עשו את דרכם בדממה חזרה לחדר השינה שחלקו, אותו חדר שינה מאז הקיץ ההוא לפני שבע שנים ובכל פעם שהארי הגיע להתארח. הם הקפידו להתחמק מהמדרגה החורקת הידועה לשמצה, המשיכו במסדרון וסגרו בזהירות את הדלת אחריהם. "טוב," אמר רון במבוכה והתיישב על המיטה שלו. "אז, לילה טוב."

"לילה טוב," השיב הארי, ונשכב חזרה מתחת לשמיכה. כתפיו כאבו מרוב תשישות, אבל התחושה בבטנו, כמו תהום ללא תחתית שנפערה מתחת לכלוב הצלעות, לא הניחה לו. מתוך הרגל הארי שפשף את מצחו, על אף שהצלקת לא הכאיבה לו כבר מעל לשנה. הוא רצה להאמין שמה שזה לא יהיה שתוקף אותו זה זמן מה לא היה וולדמורט נוסף, שארית טפילית כלשהי של הקוסם האפל או אויב חדש ומסתורי. "צפה לבלתי צפוי, פוטר," הייתה אומרת ההילאית או'ניל, האחראית על הכשרה מעשית של ההילאים החדשים. אבל איך הארי אמור לצפות לאויב הזה, שלא מראה את פניו ולא עושה דבר מלבד להטריד את מנוחתו של הארי? הידיים שלו רעדו הרבה לאחרונה, גם זה קרה בגללו? גם הסיוטים?

כבר קרה לו משהו דומה בעבר, בשנה החמישית שלו; גם אז הוא הרגיש ככה, אבוד ועצבני ויותר מהכל מבולבל, ובזמנו זה כמעט עלה לו באיבוד חבריו, כשהתפרץ עליהם וזיעזע אותם עם הדברים שאמר. לא הפעם, הוא החליט, הפעם הוא לא ייתן לזה לפגוע באנשים סביבו. 

הארי נכשל שוב ושוב בניסיון להירדם שנית, ולבסוף נכנע. הגוון של השמיים הצביע על כך שהזריחה כבר לא רחוקה, והארי הרגיש שזה יהיה בסדר גמור אם יירד למטה כבר עכשיו. הוא התמלא הקלה אדירה ברגע שאחז בשרביטו, המשקל המוכר בידו והידיעה שיש לו אמצעי הגנה נגד כל צרה שלא תבוא מנחמים להפליא. הוא היסס לרגע לפני שתחב את השרביט לכיס מכנסיו, וחש לרגע מגע-רפאים של עץ כנגד עור כף היד שגרם ללבו לשקוע מעט, על אף שהשרביט נותר קרוב, על גופו, במרחק חצי-שנייה בלבד משליפה. הארי הכריח את עצמו לנשום עמוק, הזכיר לעצמו שאף סכנה לא אורבת בבית משפחת וויזלי, וירד למטה פעם נוספת.

הוא שלף את שרביטו ונופף לעבר הקומקום כמעט ברגע שרגלו דרכה במטבח. את הכוס והקפה הארי ניגש להוציא מהארוניות בעצמו, בדרך המוגלגית, ולאחר רגע של מחשבה החליט להוסיף גם מעט סוכר. הארי המתין שהמים ירתחו, מתוח כמו קפיץ, ורגלו רקעה קלות כנגד קרשי הרצפה. הקומקום שרק בקול, מקפיץ אותו מעט, והארי מיהר למזוג את המים ומעט חלב לכוסו. הקפה צרב מעט את לשונו כששתה, אבל הותיר שובל של חמימות שעבר במורד גרונו ולתוך חזהו. 

הארי רוקן את תכולת הספל וכבר פנה למלא אחד נוסף כאשר שמע קול חבטה איפשהו מאחוריו, וללא אזהרה, מבלי שתהיה לו הזדמנות להגיב, מצא את עצמו הארי בבית הקברות, החבטה הייתה גופו של סדריק הנופל על הקרקע ללא רוח חיים, והוא הרגיש את ידו נעה במעין תחושת-רפאים, כאילו התנועה לא הייתה אמיתית, אבל עם זאת השרביט בין אצבעותיו היה אמיתי כל כך, והוא חייב לעצור את זנב-תולע, את וולדמורט, חייב לעשות -

המטבח של המחילה הבזיק לפתע שוב לנגד עיניו, מוחשי בדיוק כמו החיזיון, עד כדי כך שלרגע הארי התקשה לזהות באיזה משני המקומות הוא נמצא באמת. ידו, כך גילה להפתעתו הרָבָה, לא זזה מהמקום כלל. הוא איבד את שיווי המשקל, ומעד קדימה, תופס בחוזקה בשיש כדי להחזיק את עצמו במקום. מבעד לדם הגועש באוזניו הצליח הארי לשמוע הדים של חבטה ואת אדון וויזלי ממלמל לעצמו "אוי לי, מולי לא תשמח כשהיא תראה את זה שבור שוב… מה אתה אומר, הארי?" הוא שאל בעליזות, אבל השתתק כשהבחין בהארי, רכון מעל השיש ורועד, ושאל שוב בקול יותר שקט וזהיר, "הארי?"

הארי היסס, לא בטוח איך להסביר מה בדיוק הבעיה, ולבסוף פלט "אני חושב שמשהו… קורה לי." 

הוא שמע צעדים, והרגיש את ידו של אדון וויזלי נחה על כתפו. הוא לא העז להתרחק מהשיש, חושש שיקרוס אם ירפה. מפרקי אצבעותיו הלבינו מרוב שאחז חזק. "מה שזה לא יהיה, אני בטוח שנוכל לעזור," אמר אדון וויזלי בקול מרגיע. "למעשה, אני מכיר מרָפְאה מצוינת בלונדון-"

הארי נזכר במרפאים בגלימות הירקרקות שראה בבית החולים, הכדורים הבדולח שהאירו את המקום, בלוקהרט ובהורים של נוויל, בדלת הנעולה, בתחושה של בדידות וניתוק באוויר… "אני לא רוצה ללכת לקדוש מנגו," הוא אמר בחדות. 

"לא לקדוש מנגו," הסכים אדון וויזלי בנימה מפייסת. "המכרה שלי היא עובדת יותר עצמאית, אפשר לומר. יותר מוגלגית מאשר מרפאה בשיטות שלה. אבל היא עושה טוב להרבה אנשים, ואני מאמין שהיא יכולה להקל גם עליך." 

הארי עצם עיניים ונשם עמוק. הוא לא ידע מה לחשוב, מי המרפאה הזאת יכולה להיות ומה היא כבר יכולה לעשות למענו. אבל הוא ידע שהוא לא יכול לתת למצב להמשיך להתדרדר ככה, ושאפשר לבטוח באדון וויזלי. "בסדר," הוא אמר לבסוף. "כן, בוא ננסה."

 אם אתם מרדישים מוצפים או מזדהים עם החוויה של הארי מכל סיבה שהיא אל תהססו להתקשר לקו החם של נט"ל - העמותה לנפגעי טראומה לאומית

		הפרק הבא