דארקו מאלפוי-גריפינדורי בנשמה

*קרדיט למני על הביטוא
שלום, שמי הוא דראקו, דראקו מאלפוי.
היום אני גומר את השנה הראשונה שלי בבית הספר הוגוורטס, הבית שלי, גריפינדור, ניצח בגביע הבתים! ממש כיף, לא? בכל אופן, אני רוצה להגיד לכם איך הכל התחיל, איך הגעתי להוגוורטס, איך הבאתי תהילה לבית שלי, הכול התחיל בערך כך:
באחד בספטמבר עליתי לרכבת האקספרס להוגוורטס, נפרדתי בנשיקה מאימי (איכס) וחיבוק מאבי (קצת פחות איכס) עליתי בקפיצה לרכבת, ותפסתי תא, למזלי הוא היה ריק. וואי, אני מקווה שעגלת הממתקים תעבור בקרוב, אני ממש רעב, אמא שלי נתנה לי עשר אוניות לקנות ממתקים, נראה לי שאנחנו עשירים.
בעוד שאני מפנטז על צפרדעי שוקולד, מסטיק מרחיף ועוגות קדרה- אני שומע דפיקה על הדלת של התא שלי, אני פותח ורואה שני אנשים מגודלי גוף, שמנים, מוזרים, אבל למרבה הפלא, למרות הגובה העצום שלהם, הם נראים חלשי אופי כאלה, מוזרים.
הם שואלים אותי אם אני רוצה להיות חבר שלי, אני מאוד נלחץ, ממש.
אבא שלי אמר לי שאי אפשר לעבור את הוגוורטס בלי חברים טובים באמת אז אני אומר ומנסה לא להישמע לחוץ, מי יודע מי הם? נו, טוב, נדבר קצת ונראה.
ברגע שהם מתיישבים הם אומרים לי איך קוראים להם, קראב וגויל, אני מציג את עצמי: "דראקו מאלפוי", ואז אני שואל די אוטומטית: "באיזה בית תרצו להיות? "
"כמובן שסלית'רין! בית הבריונים!" צחקו שניהם.
ההשפעה של המילים האלה עלי מחשמלת, אני אומר:
"עופו מהתא שלי"
הם אומרים לי בזלזול: "למה, מה תעשה לנו?"
"אני אטיל אליכם קללה, אני יודע איך עושים את זה" אני מלחיץ אותם.
אחרי המילים האלה הם בורחים, איזה פחדנים. אני אפילו לא יודע להטיל קללה...
בכל אופן, אז נכון, התעצבנתי עליהם בגלל שהם אמרו שהם רוצים להיות בסלית'רין, בגלל זה התעצבנתי? אז זה בגלל שלמרות שכל המשפחה שלי הייתה בסלית'רין אני לא רוצה להיות שם.
אז אתם תשאלו באיזה בית תרצה להיות? אז הנה אני עונה: גריפינדור, בית האמיצים.
אני יודע שזה מוזר שאני חושב ככה אבל בסדר, אומרים לי את זה הרבה, חוץ מזה, יש הרבה מוגלגים ואומרים שהם הכי חכמים אז אולי יש לנו סיכוי לנצח בגביע הבתים (כן, אמרתי מוגל, לא בוצדם, עוד הוכחה שאני לא מתאים לסלית'רין) בעוד אני מהרהר נפתחת דלת התא, אני קופץ, אך קול נעים שואל: " שלום חמוד, תרצה משהו מהעגלה?" שואלת המכשפה הנחמדה.
"כן, בטח! אני נורא רעב" אני מוציא את הכסף שלי ולוקח אוכל כמובן שלא שוכח לומר תודה.
בזמן שאני אוכל אני שומע עוד דפיקה בדלת, אני נלחץ.
האם קראב וגויל באו להרביץ לי? אני אומר להם בפאניקה: "היכנסו" אני שולף את השרביט.
בפתח התא עומד ילד גבוה עם שיער אדמוני בוער והרבה נמשים, בטח עוד וויזלי.
אבא שלי סיפר לי שכול הוויזלים נראים ככה, מאחוריו עומד מישהו רזה עם שיער שחור פרוע, הם שואלים: "אפשר לשבת פה?"
אני עונה להם: "כן" הם יעזרו לי להרחיק את קראב וגויל, אולי, בכל אופן, אני שומע את הוויזלי לוחש לחבר שלו, "הארי, מה אתה אומר, כדי לנו להיות חברים שלו?"
"רק רגע" אני אומר "אתה..." אני מהנהן לעבר בעל השיער השחור והפרוע "אתה... אתה הארי פוטר?"

		הפרק הבא